עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / מו'פ קיבוצי

שיתופי - חדשני / מו"פ קיבוצי

אורי הייטנר, 7/2/2010

 

דרוש מו"פ קיבוצי להתאמת הקיבוץ הקלאסי לאתגרי הזמן והסביבה והצעת חלופה למי שוויתרו על דרך השיתוף ואינם רוצים להפוך לשכונה

 

אהרון ידלין ומוקי צור, הם שני מנהיגים קיבוציים אליהם אני רוחש הערכה עמוקה - אליהם, לפועלם, לחזונם, לאמונתם, ליצירתם; אני רואה בהם אנשי מופת.

 

אולם בראיה רטרוספקטיבית, אני רואה בכהונתם כשני מזכירי התק"ם בתקופה הקריטית ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית - שלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, החמצה גדולה, מחדל. באותן שנים - כל הנורות האדומות הבהבו בעצבנות, שידרו משבר כבד שעלול למוטט את התנועה הקיבוצית, והם לא קלטו ולא ביצעו את הצעדים שעשויים היו לשנות את המגמה ולמנוע את הצונאמי ששטף את התנועה הקיבוצית באותם ימים ומאז ועד היום.

 

הנהגת התנועה הקיבוצית, באותם ימים, התעלמה מהמשבר והציגה אותו כמשבר כלכלי גרידא, הנובע מהתכנית הכלכלית של הממשלה ומהעוינות הפוליטית של השלטון. היא לא הבינה שמדובר במשבר פנימי, עמוק, משבר אמונה של רבים מחברי הקיבוץ ברעיון הקיבוצי מתוך תחושת כישלון וחידלון. הם לא הבינו שהמשבר הכלכלי הוא סימפטום ומאיץ, אך המשבר האמיתי הוא חברתי ואידיאולוגי, והוא הרבה יותר מהותי ומשמעותי.

 

ההכחשה הולידה את המחדל - התנועה לא התנערה כדי להקדים רפואה למכה, לבחון את השיטה הקיבוצית על מנת לבנות דרך קיבוצית חדשה, חדשנית, חלופית, כדי שניתן יהיה לקיים את ליבת הקיבוץ ולהגשים את ערכי הקיבוץ גם במאה ה-21. התנועה גילתה שמרנות ובמקום לחדש וליצור, נאחזה בישן וסנטה ב"נביאי הזעם", "פורצי החומות" שהציעו דרכים חדשות כדי לקיים את הקיבוץ. התנועה לא היטיבה לקרוא את המציאות ולהבין שאצל רבים מאוד מחברי הקיבוצים, המשבר הכלכלי מתפרש ככישלון הדרך הקיבוצית, פירוש שעלול להביא לעזיבת הקיבוץ או להישארות ביישוב והפיכתו למשהו אחר, שאינו עוד קיבוץ.

 

***

היו מי שגילו מנהיגות וניסו להוביל דרך קיבוצית חדשה. כזה היה, למשל, יהודה הראל, שהיום נטש את השקפת העולם הקיבוצית, אולם באותם ימים הטיף לשינוי קיבוצי והציע חלופות מעניינות ונכונות, אותן סיכם בספרו "הקיבוץ החדש". באותו ספר הזהיר, שאם הקיבוץ לא ישתנה כקיבוץ, הוא לא יהיה קיבוץ. היום, מי שמאמינים בקיבוץ, כלומר בקיבוץ השיתופי, מנסים ליישם באיחור של דור את מה שהוא הציע אז, כדי להציל את אחרוני הקיבוצים השיתופיים. היו גם קיבוצים, דוגמת קיבוצי – אורטל, שיצרו שינויים קיבוציים יצירתיים, שבזכותם הם נשארו עד היום קיבוצים שיתופיים, להבדיל מקיבוצים שכנים שפחדו מכל שינוי עד שיום אחד שברו והרסו באחת את כל מה שנשאר מהקיבוציות ביישוביהם.

 

אבל קיבוצים בודדים ואנשים בודדים לא יכלו לחולל את השינוי. היה זה תפקידה של התנועה להפוך עצמה למו"פ של הקיבוץ החדש, תוך שהיא מגייסת למשימה זו את טובי הכוחות והמוחות בתוכה, ובפריפריה האוהדת את הרעיון מחוצה לה. היה על התנועה, באותם ימים, להקדיש כמה שנים כדי לבנות את הקיבוץ החדש. אבל התנועה העדיפה מלחמת מאסף. כתוצאה מכך, לא הייתה לקיבוצים ולחברי הקיבוצים חלופה קיבוצית שבה יכלו לבחור. בברירה בין הקיבוץ במתכונתו המסורתי, לבין קבלת אורח החיים הרכושני, הקפיטליסטי, הרוב בחרו בחלופה הרכושנית.

 

ישנן סיבות רבות לבחירה הזאת.

 

ראשית - הגרביטציה. כוח המשיכה של כדור הארץ מושך אותנו כלפי מטה. יש צורך במוטיבציות אידיאולוגיות אדירות, כדי ללכת נגד הזרם, נגד יצר לב האדם, ולהתרומם להגשמת רעיונות נעלים של שוויון, שותפות, צדק חברתי וערבות הדדית, הדורשים מן הפרט ויתורים רבים.

 

שנית - אפקט הדומינו. לא קל לשחות נגד הזרם, אך הדבר אפשרי כאשר נמצאים בתוך זרם נגדי. כאשר הזרם הנגדי נחלש, קשה הרבה יותר לשחות בו. כאשר בתוך הזרם הזה מתחילה התפרקות, מתחילה עזיבה, יותר ויותר קיבוצים פורשים ונסחפים בתוך הזרם הכללי ומשתלבים בסביבה תוך איבוד זהותם, נוצר אפקט דומינו שבו עוד ועוד קיבוצים עושים "אחורה פנה - קדימה הסחף".

 

אבל יש גם סיבה שלישית - לא הוצבה אלטרנטיבה אמיתית, חדשנית, מושכת, ממגנטת. בין האופק של הקיבוץ הישן לאופק של "לא קיבוץ" (או בשפה מכובסת ומגוהצת "קיבוץ מתחדש" - מה חדש? איזה קיבוץ?) מי שרצו שינוי, הלכו אל המוכר, אל ההמוני, אל החיקוי וההתבוללות בסביבה.

 

החל מאמצע שנות ה-90, מנהיגות התנועה, בהובלת אריק רייכמן ואח"כ נתן טל התיישבה על חרטום הספינה הנסחפת בזרם, בפוזה מנהיגותית כמי שמובילים משהו, ונתנו גופשנקא תנועתית לאותה היסחפות.

 

האם איחרנו את המועד? האם יש עוד סיכוי לקיבוץ?

***

רעיונות הצדק והשוויון מלווים את האנושות מראשיתה ובוודאי שהם מלווים את העם היהודי מראשיתו, ולכן אני מאמין בקיבוץ ובכך שעוד נכון לו עתיד מזהיר. הקבוצות השיתופיות, הקיבוצים העירוניים, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, מצביעים על אחד מכיווני התחייה הקיבוצית. אך אין בכך די, ואין בכך כדי לשמור על הקיבוצים הקיימים כקיבוצים, ואסור לוותר על הקיבוצים הקיימים. לכן, כמו לפני שנות דור, גם היום אין מנוס ממו"פ קיבוצי, שיבנה את הקיבוץ החדש, האמיתי, של המאה ה-21.

 

על המו"פ הזה לפעול בשני כיוונים. האחד, התאמת הקיבוץ השיתופי המובהק, השומר על העיקרון המכונן של הקיבוץ - הפרדה בין תרומה לתמורה, לאתגרי התקופה והסביבה. קיבוצים רבים מאמצים היום את הרעיונות שהיו חדשניים לפני 20 שנה כדי להינצל מהפרטה. חוששני, שמדובר ברעיונות שמיצו את עצמם ואינם נותנים עוד מענה מספיק לקיבוץ השיתופי בעשורים הקרובים. יש לחשוב באופן יצירתי כדי לבנות את הקיבוץ השיתופי החדש.

 

הכיוון השני חשוב לא פחות - בניית חלופה יצירתית לאותם קיבוצים שהתפשרו על עקרון הליבה של ההפרדה המלאה בין תרומה לתמורה. עד היום, אותם קיבוצים עלו על מדרון חלקלק של הפרטה מוחלטת, שהואטה בתחנות ביניים חסרות השראה ויצירתיות של "הפרטה חלקית", שעיקר מטרתה הייתה להתרגל לדרך החדשה ולנטרל התנגדויות. יש מעט קיבוצים שחבריהם מרוצים מהשינוי הזה. ברוב הקיבוצים, רוב החברים אינם מרוצים, אינם חושבים שעשו את הדבר הנכון, גם אם הם סבורים ש"לא הייתה ברירה".

 

 דרוש מו"פ, לבניית קיבוץ שגם אם יש בו מענה מסוים לרצון האנושי של הפרט ליהנות באופן פרטי לפחות מחלק מפרי עבודתו ולאפשר לחבר להגדיל את הכנסותיו באמצעות עבודה לשם מימוש צרכים אישיים שאין הקולקטיב מספק - עדיין שומר על דרך שבה החינוך, התרבות, הרווחה ופיתוח המשאב האנושי הם משותפים, אין פערים גדולים בין החברים ויש שאיפה משותפת לתיקון עולם, לחברה צודקת יותר, שוויונית יותר, שיתופית יותר, סולידרית יותר, קהילתית יותר מהחברה הסובבת. מו"פ כזה, שיבנה חלופה קיבוצית אחרת, עשוי לתת מענה לקיבוצים רבים, אולי למרבית הקיבוצים, שעזבו את הדרך השיתופית המלאה, אך אינם רוצים להיות סתם שכונת מגורים. חלופה זו עשויה לתת מענה לקיבוצים שיתופיים, שיש בתוכם כרסום פנימי ואף שדומה שהשיתופיות בהם יציבה, הם עלולים למצוא עצמם במהרה כעוד "קיבוץ" "מתחדש".

 

מן הראוי היה שהתנועה הקיבוצית תקים את המו"פ הזה, אך אין לכך כל סיכוי. זה, בעיניי, האתגר הגדול ביותר של הזרם השיתופי. על הזרם השיתופי להיות מו"פ של קיבוץ שיתופי חדש, אך גם של קיבוץ חדש, שיהיה שיתופי רק באופן חלקי.

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
7/2/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו