עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כלום לא נגמר

כלום לא נגמר

מאת חגי אלון, 1/2/2010

 

אנחנו בשלב הבא, אפשר לדבר על מהויות, אפשר לדבר שוב על יצירה חדשה עם עתיד ותקווה לשים את לשון ההפרדה, החלוקה וההפרטה בצד. פוסט קיבוצי

 

"פוסט - עַמּוּד; מִשְׂרָה, תַּפְקִיד; דֹּאַר; עֶמְדָּה, מֻצָּב; (אינטרנט) רשומה חדשה בבלוג", על פי מילון מורפיקס החינמי והחופשי בוורלד וויד ווב. ה"פוסט" הוא הפורמציה בשפת האינטרנט למאמר פובליציסטי, הוא קצר יותר ומנוסח בסגנון משוחרר. מתוך מילון (שלא קיים) מונחי שפת האינטרנט.

 

הפוסט - הוא הפורמציה המודרנית למאמר. כבר לא כותבים 450-600 מילה, כותבים 200-250. ככה עובד העולם של המאה 21 הוא עובד בקצב הטוויטר, בקצב שורת הסטטוס בפייסבוק, בוויז'ואל של גודל קובץ ליוטיוב, סטקטו, בלי פיסוק.

 

הפוסט הזה יהיה לכם גם למוצב, גם לעמדה, וגם הפוסט הנכתב. הוא יהיה עבר - הווה - עתיד בו זמנית, במאה שלנו זה אפשרי.

 

הפוסט, הוא לא כמו "פוסט ציוני" ולא כמו "פוסט מורטום" - הפוסט המדובר הוא הפורמאט בו נכתב העתיד. הוא נהגה ונכתב בתחביר אחר, הוא סוציולוגיה ופסיכולוגיה של המאה החדשה, חוקיו אחרים, הוא חוצה גבולות ישנים ומחלוקות היסטוריות ויוצר מציאות נהגה ונכתבת חדשה - מרתקת. דוגמה? הפוסט ציונות מתה, ובמותה צוותה פיצול לא נגמר של פרשנות ניו-אייג'ית לעצמה. המרחב החדש שנוצר איפה שהוא בימים שאחרי רצח רבין ודגר עד אחרי ההינתקות מאפשר להגדיר ולהצמיח מחדש את הציונות האמתית, אוהבת האדם והאדמה בכפיפה אחת, זאת העמדה עליה נגן.

***

אני כותב את הפוסט שאחרי זרם הדת של "הפוסט קיבוץ" במשמע ליטראלית - "שאגו חברים כי נגמר", אני יכול כבר לכתוב אל מעל למחלוקות הישנות הן נעלמו, אל מעל לדימויים ולתוויות, אנחנו בשלב הבא, אפשר לדבר על מהויות, אפשר לדבר שוב על יצירה חדשה עם עתיד ותקווה לשים את לשון ההפרדה, החלוקה וההפרטה בצד. לדבר ולהגיד בפה מלא בקול רם וברור ובלי בושה ולצקת תוכן למילים - שוויון, שותפות, כלכלה, רווח, ייצור, פרנסה, עבודה, אחריות, הגשמה, חבר וחברה, התחדשות. לברוא שפה חדשה - זה הפוסט. עברנו את הגל העכור? "יחי הקיבוץ, הקיבוץ מת, הקיבוץ חי".

 

הפוסט יהיה האריאנה הפינגטון החדשה. זה לא השם הפרטי ושם המשפחה של המוסד היפואי, זה חייל החלוץ של העיתונות הכתובה והנשכנית האמריקאית. זאת שהממסד העיתונאי והממסד השלטוני והפקידים והבירוקרטיה ומכוני המכונים לא אוהבים. זאת שהתחילה כדף בודד עם עשרות גולשים והיום ליד הניו-יורק טיימס. הפוסט הזה מתרגם ומשכתב, מגדיר וגם יוצק, מתבונן ומפרש את הזרם של ההתהוות הקיבוצית החדשה. נושא את משא ההיסטוריה לכתוב את שירת הווה והעתיד של הקיבוץ. במקצב בלי בתים בלי סימני פיסוק ותגידו תודה אם תבינו מה כתוב ושאין יותר מדי במילים באנגלית.

 

איך שרים את הבלדה לפורמציה היושבת על ברכי המאה 19 מיוצרת וחיה במאה ה 20 ונאבקת על התחדשותה במאה ה 21? רק ברוח מרד, מרד אנטי ממסדי. כולם כבר מדברים על הרוח הזאת, מרגישים אותה גם, למה? יכול להיות שהציבור הקיבוצי והישראלי אינו קונה את מצג פיצול האישיות הלא נגמר - רוצים להיות גם תנועה גדולה וגם משרד אינטרסים כלכליים וגם תנועה חברתית לאומית. יש אנשים צעירים מגשימים בונים בנגב ובגליל בית, למה הם לא חלק מהתנועה שלנו? יש צעירים מגשימים קיבוץ ורק לא "בקיבוץ", למה? וזה כואב.

 

יש ההולכים בדרך לבנות בה בית, יש הבונים בית בתוך הדרך, זה המוצב בו נחיה. יש אנשים אוהבים קיבוץ זה דרך ובית. אני אוהב.

נכתב בתאריך
1/2/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו