עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עד לשיתופי האחרון

 

עד לשיתופי האחרון

מאת עזרא דלומי, 1/2/2010 

 

כמו אצל חב"ד, גם בתנועה הקיבוצית ישנם מי שמופיעים עם טנק מצוות השוק החופשי, מבקשים שנניח תפילין דיפרנציאלי ונברך על המופרט. כך, עד לשיתופי האחרון

 

התופעה הזאת קיימת בדרך כלל אצל אנשים המשנים את אמונתם - בין אם זו חזרה בשאלה, בין אם חזרה בתשובה: הם מבטלים את עברם ומתחילים להטיף בהתלהבות למען עולמם החדש. לא במקרה נאמר "יהודי מומר - גרוע מגוי": המומר מתנכר לדתו הקודמת, מקדש את דתו החדשה ומטיף למענה. זו דרכו להתקבל בין מאמיניה. הוא נעשה אדוק יותר מן האפיפיור. ולא רק אצל היהודי. התהליך הזה משותף לרבים הממירים דת או אמונה. הם מוכיחים את כוונתם ע"י דבקות יתר: סוציאליסט מומר נעשה רע מקפיטליסט, אנשי שמאל מומרים הפכו למתנחלים קשים; אנשי ימין מומרים הרחיקו לקצה השני. המומרים מוחקים את עברם, מתייחסים אליו כאל תעתוע, כאל חור שחור. הם קוראים לכולנו לבוא בשערי עולמם החדש.

 

מחיקת עולם קודם וביטולו הוא מהלך המצריך חיזוקים ויכולת שכנוע עצמי. לעתים הוא כרוך בפרידה ממשפחה, מחברים, מביוגרפיה, בצורך נואש להסביר את השינוי במצב הצבירה. זה כואב, זה מייסר, יש חרטות שבדיעבד, שאותן יש להדחיק ולהרחיק. בתהליך הזה מחזיק בידיו החוזר בשאלה/ תשובה שתי קופסאות צבעים: האחת עם צבע שחור, להשחרת עולמו הקודם; השנייה עם צבע ורוד להאדרת עולמו החדש. הזהות הקודמת מוצגת בכל כשליה ומחדליה; הזהות החדשה היא מסע אל האור, לעתים האור עצמו.

***

אורי זוהר הוא אולי הדוגמא הבולטת ביותר של התהליך הזה. יש עוד דוגמאות, אבל כאדם וכיוצר שעיצב שיח תרבותי והיה מנהיג של חבורת אומנים בולטת - הוא סמן המגדיר את התופעה. זוהר עשה פליק-פלאק לאחור - או קדימה, הכול בעיני המתבונן - חרך את עולמו הישן, בז לו, נידה אותו והחל לספר על פלאי עולמו החדש. ולא רק לספר, אלא גם להיות תועמלן (מבריק) שלו. וכנהוג בעולמו החדש, הוא מצא בו גם את רבו (עובדיה יוסף, כמדומני) והחל לספר בשבחי ידענותו, בקיאותו וחוכמתו.

***

נזכרתי ברב אורי זוהר למקרא הפשקווילים שמוציאים לאחרונה כמה מחסידי הקיבוץ המופרט אודות מחדליו וריקבונו של עולמם הקודם למול בוהק אורו של עולמם החדש. נזכרתי באורי זוהר משגיליתי שגם להם יש רב: פרופסור עומר מואב - האיש הלוחש על אוזניהם של ביבי ושטייניץ - כמעט נטורי קרתא של הימין הכלכלי.

 

מואב טען ("הארץ", 25.12.09) כי השינויים בקיבוץ מסמנים עבורו את ניצחונו של הקפיטליזם, והם עטו על האמירה בשמחה, כפי שחסידי הרב עובדיה משתבחים בקללה שהוציא על השמאלנים החילונים או על ההומואים. מואב אמר, וכבר לא חשוב שיש פרופסורים, מכובדים וחשובים ממנו הסבורים אחרת. חוזרים בשאלה/בתשובה, הם אנשים שאינם שואלים שאלות, הם רק מחפשים חיזוקים והצדקות. מואב, בעצמו קיבוצניק מומר, נותן להם את זה בשפע. פרופסורים אחרים - פסולים לעדות.

***

גם אם לא יאמינו לי, בי נשבעתי שאני בעד שאיש באמונתו יחיה. לגיטימי שקיבוצים הרוצים בכך ישנו את אורחות חייהם, יפריטו, ישייכו ויהיו מדיפרנציאליים ועד קהילתיים. זכותם (כאילו שמישהו שואל אותי). מפריעה לי המיסיונריות החב"דניקית של האנשים שגילו את אור השוק החופשי וכעת מסתובבים עם טנק מצוות ההפרטה ומטיפים לכל אחד לבוז לעולמו הקודם, להניח, כמוהם, תפילין דיפרנציאלי ולהתפלל, בוקר וערב, על פי תורתו של עומר מואב. תהיו קצת פלורליסטים. הניחו לנשארים.

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
1/2/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו