עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מדינה של ממזרים חסרי כבוד

מדינה של ממזרים חסרי כבוד

מאת דודו פלמה

 

אנו חיים במדינה השואבת מן השואה בעיקר את מוטיב הנקמה, כך שבעצם ובסופו של יום אנחנו מדינה של ממזרים חסרי כבוד. ליום השואה הבינלאומי

 

לקוונטין טרנטינו שלום.

 

אני ניצול משפחת שואה ואהבתי מאוד את "ספרות זולה", את "ממזרים חסרי כבוד" לא הלכתי לראות משום שאני עדיין לא בשל לראות "סרטי פיקשן" על השואה. לכן לא ראיתי גם את "החיים יפים" של בניני ולא את "רשימת שפילברג" (זה בכוונה). לא מאמין שאפשר לבדות את השואה, במקום אני מעדיף להתייסר ב"שואה" הבלתי נגמר של קלוד לנצמן. מה לעשות כזה אני.

 

קראתי שבראיון איתך בניו-יורק מגזין אתה מצוטט כאומר שלהפתעתך כאשר צפית בסרט בישראל, כאשר שומעים את שושנה אומרת, על רקע מסך בית הקולנוע שלה העולה בלהבות שהיא הציתה, על כל הנאצים רמי הדרג הלכודים בו, 'זהו פרצופה של נקמת העם היהודי', פרץ הקהל במחיאות כפיים. אמרת למראיין שזה היה אלים. שזה היה מפחיד. שהייתה אלימות בתרועה הזו. שזה לא היה כמו שמריעים בהקרנה של 'אינדיאנה ג'ונס'. שהיה משהו צמא דם בכך. שהיה בזה משהו שהלך על הקצה. שהייתה אלימות... שהיה דם באוויר, ושזה היה פראי. אני קצת חושש שלמרות שאמרת שזה הפתיע אותך, אהבת את תגובת הקהל.

 

ההנאה שבנקמה

 

אמנם אנחנו לא מכירים. אבל אני מבקש לשלוח לך דברים שכתבתי לחניכים שלי שראו את הסרט שלך "ממזרים חסרי כבוד" בקנדה וקיבלו אורגזמה: "היי חבר'ה מה נשמע? חארות שכמוכם תפסיקו כבר להתענג על הקפיטליזם הצפון אמריקאי הרקוב ותחזרו כבר לערכי המכינה. לעצם העניין, לא ראיתי את הסרט אבל אני יודע ממה ששמעתי עליו שהוא "חלום רטוב של יהודים", ורק בגלל זה אני כבר שונא אותו. אין לכם דבר יותר גרוע לנושא החשבון שעומד בין גרמנים ליהודים מסרט של הגאון ההוליבודי הזה שעלילת הסרט, כל סרט, היא בשבילו חבל כביסה לתלות עליו את משחקי המחשב האלימים שהוא ממציא. בקיצור, אני כועס על שהלכתם לראות את הסרט דווקא בקנדה, הייתם צריכים לראות אותו בארץ, זה היה משאיר אתכם בפרופורציות. ועכשיו תחזרו לארץ, תתגייסו לצבא ואל תעשו לערבים את מה שראיתם שהיהודים בסרט של טרנטינו עושים לגרמנים. מתגעגע וחושב כל הזמן איפה טעיתי בקשר אליכם. תזכרו שבכל פעם שאתם נהנים מנקמה בחיים זהו ניצחון של הגרמנים. באמת אוהב המון, דודו פלמה".

 

***

כעבור כמה זמן חבר שלח לי דברים שכתבה במאית הסרטים הדוקומנטאריים יולי כהן בבלוג שלה על הסרט הנ"ל, ומהרשימה שלה עלה שאהבה את הסרט ובמיוחד את אחת הדמויות הנשיות שבו. וכך היא כותבת: "...אחרי הכול, לקחה שושנה את הכוח שהיה בידיה, הנשיות, היופי, האמינות, החכמה, בהירות המחשבה ובית הקולנוע, והשתמשה בהם למופת. בתכנון מדוקדק של פרט לפרט, יצרה שושנה, באמצעות קולנוע (cinema & filmmaking), נקמה מתוקה. והנקמה של שושנה נראית מתוקה מדבש".

 

לא נותרה לי ברירה וכתבתי לה, ובאמצעותה גם לך, את הדברים הבאים: "לתוך השיחה המתפתחת בבלוג בעניין 'האלימות הטבעית', ממש מתבקש לשרבב ולהעלות באוב את רוחה המיוסרת של המשוררת לאה גולדברג. בשנת 1943 כותבת המשוררת לאה גולדברג שיר המתחיל במילים": האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד"... השיר הוא שיר תגובה למוראות מלחמת העולם השנייה כאשר ממדי האסון כבר החלו להתברר לישוב בארץ, שבחלקו הגדול מתמלא בייסורי מצפון על כך שנותר בכלל בחיים. באמצעות השיר ביקשה לאה גולדברג לבטא את זכות החיים של הנשארים בחיים, ולהעמיד אלטרנטיבה, משורטטת בעדינות אקוורלית, לאימי המלחמה. להמציא מרגוע לתחושות הקשות המלוות את האדם נוכח הידיעות הנוראות ההולכות ומצטברות על סף מפתנו התרבותי.

 

***

על השאלה שהתריסה מולה החברה בארץ: "מה יש לך לומר לנו אל מול האימה והרצח, או יותר נכון, מה את מתכוונת לעשות למען המאמץ המלחמתי", היא משיבה כדרכה בשיר. "את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם", מנחמת לאה גולדברג את ניצולת השואה שרק הגיעה לכאן. המקום שלאה גולדברג בוראת בהבל מכושף של מילים מדודות ומאופקות כל-כך, הוא מקום של שחרור גדול לצלם האדם שהגיח חבול ונכה מכבשני המשרפות. בקצהו של השיר מסמנת לאה גולדברג את הדרך האנושית הנכונה שבה לדעתה יש להלך כדי להישאר בני אדם: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם". השדה של לאה גולדברג הוא מקום של מרפא לאדם החבול.

 

לעומת המארשים הצבאיים הגבריים, החסונים ותפוחי השרירים שהעמידה השירה העברית המגויסת מול המלחמה, משרטטת לאה גולדברג בעדינות של אישה שהיא משוררת גדולה, את התקווה הנרקמת בה ליום שעוד יבוא ואפשר יהיה להלך בו בשדה כהלך התם, יום בו מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם. יום שירחב בו השקט כאור בשולי הענן. ובאמת זהו השדה שביקשנו לברוא כאן. טרנטינו, כדי לענות על אותו הצורך, עשה את "ממזרים חסרי כבוד" ובמקום הסליחה והחסד הניח על מפתננו את האלימות. מה תעדיפו?"

 

בין נקמה לסליחה

 

יולי ענתה לי כך: " מה שמעניין אותי עכשיו הוא להעמיד את לאה גולדברג, מושא הערצתי שנים כה רבות, מול טרנטינו, אשר עושה עבודה מרשימה כבמאי קולנוע. אז בהנחה שהיצירות שהוזכרו כאן, שתיהן אכן באו בעקבות מלחמת העולם השנייה (או כמו שנהוג אצל היהודים לכנות את המלחמה ההיא: השואה), אולי דווקא דרכו של טרנטינו נותנת הזדמנות ליהודים/ישראלים לצאת מהקורבניות האינסופית מול מה שהציעה לאה גולדברג שחיזקה את הקורבניות ההיא או הזאת, תלוי במי מדובר. ואולי בכלל שושנה של טרנטינו היא ה"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם". אולי זו הייתה התקווה של גולדברג? מה שבטוח ששושנה היא לא: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם".

 

וכך עניתי ליולי: "יולי, את בעצם שואלת מה עדיף בחיים, נקמה או סליחה? נדמה שכדי לעשות את הדיון מורכב צריך להגיד שהשאלה היא לא מי מהשתיים איננה אפשרית כתגובה אנושית למציאות. אלא איזו מהשתיים מתאימה יותר כדרך חיים ולא כתגובה אפיזודית. זאת אומרת האם לבסס את דרך החיים, את המוטיב המרכזי בחיים, על הסליחה או על הנקמה.

 

נדמה לי שמבחינת ניצולי שואה הרי שהשאלה המרכזית יותר איננה אם הם מסוגלים לנקום או לסלוח לגרמנים, אלא אם הם מסוגלים לסלוח לעצמם. ידוע שאחד הדברים המאפיינים ניצולי שואה (כמו גם נפגעות אונס) זה ההאשמה העצמית, הטענה שלהם "שיש לי חלק בעובדה שנעשיתי קורבן".

 

***

מתוך כך השאלה היא בעצם מה יוכל יותר להביא אותם לסלוח לעצמם הנקמה או הסליחה.

 

ומכאן, מהנקודה הזאת, אפשר כבר לראות שמהסליחה והחסד יותר קל להגיע אל הסליחה העצמית מאשר מן הנקמה ומהאלימות המממשת אותה.

 

אפשר אולי להדגים את זה באמצעות החתירה של חז"ל למידתיות. הנקמה ותחושת השמחה בנפול אויבך הן כל-כך אנושיות, עד שמובן כמעט מאליו שהדבר הראשון שאתה מגייס מתוך עצמך כתגובה זה אלימות ושמחה לאיד. כאשר המצרים רודפים אחרי בני ישראל בים סוף וים סוף מכסה עליהם, בני ישראל שרים בהתפרצות רגשות גדולה את שירת הים - "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". זהו מקום מאוד אנושי רגע השחרור הזה, מתחושת הסכנה מצד אחד ומהשמחה על מה שעלה בגורל המצרים מצד שני. הבעיה היא שאם אתה נשאר במקום הזה ובוחר בה כדרך חיים, תהפוך להיות מי שאתה שונא ואז זה כבר יהיה הניצחון שלו.

 

חז"ל שמרגישים בתבונתם שצריך לאזן את האדם, ומתוך חתירה למידתיות ואנושיות, מוסיפים מדרש שמחזיר אותנו אל הנורמליות (ולזה אולי מתכוונת לאה גולדברג ב"כאחד הדשאים כאחד האדם") במדרש הזה מספרים לנו חז"ל על המלאכים שרצו להצטרף לשירת בני ישראל, וכשזה קורה אלוהים גוער בהם ואומר: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?".

 

המקום הזה בו אני נזכר שגם המצרים השנואים נבראו בצלם אלוהים הוא המקום המידתי. שממנו אני יכול להגיע לסליחה העצמית. מפני שעד אותו רגע הייתי אסור וכבול בשנאה המאיימת להפוך אותי למי שאני מבקש לנקום בו".

 

הצורך להחלים מן האלימות

 

קוונטין היקר, מדינת ישראל היא מדינה שיש בה היום רייטינג גבוה מאוד לאלימות ולמוות. במדינת ישראל נמצאים שני בתים. אחד "בית המוות" והשני "בית החיים" - יד ושם ובית התפוצות. אחד הוא מקדש לאופן בו מתו היהודים בשואה, והשני הוא בית שמשחזר את האופן בו הם חיו לפני השואה. תנחש לאיזה משניהם מגיעים יותר מבקרים.

 

לכן שאלת ההחלמה מן האלימות בחברה הישראלית היא שאלה חשובה לא פחות, משום שממנה תיגזר איזה חברה תהיה כאן ואיך יראה השדה המטפורי/תרבותי שנבנה כאן בעתיד. האם הוא יושתת על הנקמה כמוטיב מרכזי או על הסליחה והחסד. ואני לא כל כך בטוח שהסרטים שלך עוזרים לנו בדילמה הנמצאת לפנינו.

 

כמו שהדברים נראים לי, היום אנו חיים במדינה השואבת מן השואה בעיקר את מוטיב הנקמה, כך שבעצם ובסופו של יום אנחנו מדינה של ממזרים חסרי כבוד.

 

מה יהיה אתנו בעתיד, ימים ואנשים יגידו.

 

למאמרים של דודו פלמה
נכתב בתאריך
28/1/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו