עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מה זה 'לפי צרכיו'?

מה זה "לפי צרכיו"?

מאת עזרא דלומי , 25/1/2010

אכן, "לפי צרכיו" אין פירושו שוויון חומרי. השאלה אם זה פערים של פי חמישה וששה.

תגובה לתגובה

 

אני מסכים שם עמוס אבני, בתגובתו אתמול, ש"מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", אין פירושו שוויון חומרי מכאני, שוויון "על הקשקש". ברשימתי, אליה הוא התייחס, אף טענתי שהסגידה לשוויון המכאני הייתה טעות והבאתי כדוגמה את מסע הייסורים שעבר חבר שביקש להביא פסנתר לחדרו.

 

עם זאת, אני מייחס חלק ממחלת השוויון המכאני לתרבות המחסור שהייתה קיימת בקיבוץ דאז, לא רק למקובעות או לרוע לב. כשאין מה לחלק, אז לא מחלקים לאיש. זהו אקט של "הגנה עצמית" מצד הקולקטיב. לעתים הגזימו בו, לעתים ממסדים השתמשו בו מטעמי נוחות, אך ככלל, זהו אקט שלידתו במחסור. כשהעוגה קטנה, קל להגיד "אין לכולם", מאשר לדון בצרכים הספציפיים של האחד על חשבון האחר.

 

ואולם, בתקופות יותר מאוחרות ושופעות, היה לפחות ניסיון - בהחלט לא מושלם - לממש את "לפי צרכיו", שלא על בסיס של שוויון חומרי. אמנים שהוכרו קיבלו ימי יצירה; לימודים גבוהים ניתנו כמענה לרצונם של חלק מהחברים; היו עזרות קרובים למיניהן, חברים מסוימים הביאו את הוריהם לקיבוץ. פה ושם מומשו תחביבים אישיים מתקציב הקופה הכללית. קשה לקרוא לזה שוויון חומרי, אף כי הקומץ לא השביע את הארי.

 

עמוס אבני מדגיש כי רוב המשתמשים בערך "שוויון", התכוונו ל"שוויון זכויות והזדמנויות". אלא שמאחורי הדיון על ההגדרות מסתתרת השאלה מה זה בדיוק "שוויון זכויות והזדמנויות"? האם זהו ניסיון לתקן את ליקויי השוויון החומרי ולהתאימו לצרכים הייחודיים של החבר, או שזה הכשר לפערים של פי חמישה וששה בשכר? פערים כאלה, לטעמי, אינם עונים על הכלל של "לפי צרכיו". הם ביטוי למידת שליטתו של מיעוט בנכסי הכלל.

 

הָס-מָס

 

גם אני חושב שהבקשה של המטה השיתופי להעלות מיסים "בגובה כוס קפה וקרואסון לחבר", כדי לאפשר פעילות חינוכית ועוד כל מיני - היא מגוחכת. כתבתי מגוחכת, לא כתבתי חצופה, כמו שטוענים מתנגדי הבקשה ותוקפיה. היא מגוחכת משום שלבקש הגדלת תקציב מתנועה שהולכת והופכת למשרד אינטרסים, זה לבקש להכניס טריפה שיתופית לביתם של רבנים מתפרטים.

 

חשוב להבין, תנועה קטנה עם תקציב שילך ויצטמצם היא הגיונו של תהליך ההפרטה שבו מרכז הכובד והאינטרסים עוברים מן הארגון ומן המעשה הציבורי אל כיסו של החבר. הכיוון הוא מן הכלל אל הפרט, אשר בוחן את המעשה התנועתי לפי אמות מידה של "כדאי" אישי, פחות של "ראוי" ציבורי (שבסופו של דבר גם משרת את הפרט). במצב זה, אין פלא שהתגובות לבקשת המטה השיתופי היו בוטות ותוקפניות. בעת שמדברים על עוד הורדות מיסים, בא זרם תנועתי ומבקש לעצמו תוספת... הצחקתם...

 

אם המטה השיתופי איננו מתכוון "לתלות את הנעליים" ואם הוא רוצה להמשיך לקיים את פעילותו ולפתחה, נדרשת לו חשיבה מחודשת, שהרי התקציב התנועתי לפעילותו רק ילך ויקטן עם השנים, במקביל לקיצוץ התנועה בתקציבה. אפשר וחשיבה מחודשת תניב דרך התחשבנות נכונה וראויה יותר עם מוסדות התנועה, ואולי תהיה עדנה להצעה שכבר הועלתה כאן: גבייה עצמית של המיסים מן הקיבוצים השיתופיים ותשלום לתנועה עפ"י השימושים בשירותיה כלקוח. כל השאר - לטובת פעילותו של המטה השיתופי..

 

לכתבות קודמות של עזרא דלומי - לחץ כאן
נכתב בתאריך
25/1/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו