עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

המצפן שינה כיוון
המצפן שינה כיוון
מאת אבישי גרוסמן
בעבר בחנו את החבר על-פי הדוגמה האישית שנתן ותרומתו לחברה. כיצד נבחן אותו בקיבוץ הדיפרנציאלי?

 

המבט פונה החוצה. אל הנוף, אל הסביבה ובני האדם המאכלסים אותה. רואים את האחר, דנים במעשיו, מפרגנים או מקנאים, ולעיתים לא מתייחסים. הכול זורם אמר הפילוסוף והמשיך בדרכו. ברוב השעות בהן אנו ערים אנחנו הולכים על הרגליים, לא על הראש. היומיומי, הממשי, ממלא את עולמנו הפנימי ומהווה מניע לפעילותנו. אנחנו מתבוננים, מגבשים עמדות, שופטים את התנהגותם של הסובבים אותנו, וקובעים לעצמנו את הערכותינו לגבי אישיותם ודרך התנהלותם.

 

הדיסקט התחלף

 

מהם המדדים על פיהם אנחנו קובעים את עמדותינו והתייחסותנו לגבי חברי קיבוצנו? בעבר הדברים היו ברורים יותר, מוסכמים יותר. מרכיבים כמו תרומה לחברה, הצנע לכת, יושר אישי ובעיקר דוגמה אישית, היוו את הקוד הבלתי כתוב ולעיתים גם הבלתי נאמר, שמילא את הווייתה של החצר הקיבוצית.

 

מהם המרכיבים על פיהם נמדדת אישיותו של החבר בקיבוץ הדיפרנציאלי? האם למרכיבים הקודמים נשמר עדיין מקום של כבוד במציאות החדשה? ואולי הכסף והשליטה החליפו במידה רבה את מקומם של המרכיבים הקודמים? נכון, האנשים הם אותם האנשים, הנוף הוא אותו הנוף, אלא שהדיסקט התחלף. ממרום ניסיוננו האישי אנחנו יודעים, שאין מציאות מושלמת. ולצערנו, גם לא ניתן למצוא פתרונות קסם לבעיות אנושיות. מורכבותה של נפש האדם, כולל זאת של חברי קיבוץ השיתופי או הדיפרנציאלי, עדיין לא פוענחה, ויש להניח שלעולם גם לא תפוענח.

 

להפוך את כיוון המבט

 

כל אדם חווה קשיים, לעיתים אפילו טראומות קשות, חלקן גלויות וחלקן סמויות מן העין. ההכרה, שגורל זה הוא נחלת כולנו, כל אחד מאתנו וסיפורו האישי, מקשה לדון אדם עד שלא נגיע למקומו. ומהו מקומו האמיתי? מהן מצוקות העומק המכרסמות בתוך עולמו הפנימי? ספק אם ביכולתנו לדעת.

 

האמצעי היעיל ביותר, ההוגן ביותר, לגבש עמדה לגבי חבר קיבוץ החי לידנו ואתנו, הוא לנסות מדי פעם להפוך את כיוון המבט.

 

להתבונן בעצמנו ביחס לזולתנו

 

במקום להתבונן החוצה, אל האחר, להתבונן פנימה אל תוך עצמנו. לשאול את השאלות ולנסות להשיב עליהן בכנות. למשל, כיצד הייתי מרגיש, אם מצבי הכלכלי היה מצוין, הייתי יכול להבטיח את עתידי ועתיד ילדי בצורה טובה, בעוד חברי, זה שישב על ידי בכיתה במשך שנים, שיחק איתי בסטנגה ובמחניים, מוצא את עצמו במציאות עגומה, בה עתידו ועתיד ילדיו אינו מובטח.

 

ולחילופין, כיצד הייתי מרגיש אם מצבי הכלכלי היה קשה, ולידי חי חברי שהצליח להכין את עצמו היטב למציאות החדשה, למד את המקצועות הנכונים ועתידו ועתיד ילדיו מובטח לשנים רבות.

 

חמש דקות ביממה

 

לעיתים עולה במוחי המחשבה, שחמש דקות ביממה, בהן היינו מפנים את העיניים פנימה, מתבוננים בעצמנו ביחס לזולתנו, הולכים על הראש המרגיש במקום על הרגליים המושכות אותנו למטה, היה בהן כדי לתרום רבות לאיכות החיים של כולנו. האם זה רצוי? האם זה אפשרי? התשובה תלויה בכול אחד מאתנו.

 

המאמר הופיע בגיליון מס' 11 של "במקום"

 

למאמרים של אבישי גרוסמן
נכתב בתאריך
20/1/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו