עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לראות את הדברים משם - רוח התקופה של 'הקיבוץ הישן' לא היתה בחירה אלא תוצר של אילוצים חיצוניים

לראות את הדברים משם

מאת עזרא דלומי

 

ניסיון להתחבר אל רוח התקופה בה פעל "הקיבוץ הישן" יעלה שחלק ממה שנראה לנו היום כאבסורד לא נולד מתוך בחירה אלא היה פרי של אילוצים ותכתיבים חיצוניים

 

בהקדמה לספרו ראשית הסכסוך היהודי-ערבי, דן המזרחן המנוח אליעזר בארי (חבר הזורע) במורכבותה ומוגבלותה של כתיבת ההיסטוריה: "ראיית העבר מושפעת אף היא מתודעת ההווה, מהשקפותיו הערכיות של המשקיף, מהערכותיו בדבר הטוב והרע, המקדם והמעכב, החשוב והטפל; מהוויית חייו שלו, אהבותיו ושנאותיו." בהמשך הוא מביא מדברי ההיסטוריון החשוב לואיס נאמייר המסביר שהחוקר את העבר עושה זאת מנקודת מוצא, השקפה ותודעה שעוצבו בהווה, מתוך ניסיונו העצמי. אפשר לסכם את "הפלפול" הזה על חקר ההיסטוריה בפתגם הישן והטוב האומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

 

אבל כמו הרבה פתגמים מחכימים, גם הפתגם הזה בעייתי משהו: מה עושים במקרה שלא ניתן לעמוד במקומו של אותו חבר? כיצד דנים אותו? כיצד נדון, למשל, את פועלו והכרעותיו של מי שהלך לעולמו לפני יובל שנים מבלי שנעמוד במקומו...

 

מחשבה כזאת יכולה לשתק כמעט כל דיון על העבר, כי מי יכול במגבלות הכלל הזה לדון באלה שחיו בימים אחרים, בתנאים אחרים, בסביבה שונה?. אכן, להגיע למקומו של חברך – אין לך כנראה סיכוי, ולפיכך כל שניתן לעשות הוא לנסות באופן מטפורי "להיכנס לנעליו". להשתדל לחוש את רוח התקופה בה פעל.

***

הדברים הללו נכתבים על רקע הוויכוח הפורץ מעת לעת אודות "הקיבוץ הישן", ועל טעויותיהם, כביכול, של מייסדיו. חוסר האמפתיה, הגיחוך והניכור שנוהגים כלפיהם אלה החובטים בהם, יוצרים לעתים תחושה שמדובר באנשים ערלי לב שרצו להנדס אדם בדמותם, לפי רצונם, על-פי תו תקן ידוע מראש. זה מה שהוביל ללינה המשותפת, למקלחת המשותפת, לקומונה (מחסן בגדים) לחלוקת מצרכים נורמטיבית. אין פרטים בקיבוץ הישן, יש רק קולקטיב מיושר ממושמע ומהוקצע בהתאם לרצונה של הנהגה כלשהי.

 

בעידן שבו "החבר במרכז", הבית המשויך הוא המבצר והאני-אני-אני דחקו את אנו-אנו, קולקטיביות כזאת אכן יכולה להיראות כעניין כמעט בלתי אנושי. מה פתאום כולם מתקלחים יחדיו, למה הילדים לא ישנים בבית ההורים, למה כולם מקבלים אותו מספר תחתונים, מי זה הפראייר שמוסר את הרנטות שלו לקופה הכללית?

***

ניסיון זהיר להתחבר אל רוח התקופה ההיא יעלה שחלק ממה שנראה לנו היום כאבסורד ופגיעה בפרטיות, לא תמיד נולד מתוך בחירה אלא היה פרי של אילוצים ותכתיבים חיצוניים. לינה משותפת הייתה נכונה והכרחית למצב בו נדרשו מה שיותר ידיים עובדות בשדות וגם לא היה תקציב לבניית בתים בגודל המאפשר להלין בהם את הילדים; מקלחת ציבורית הייתה מענה מתבקש למצב שבו עוד לא ניתן היה לרשת את כל הקיבוץ בצינורות ביוב שיזרימו את מימי השירותים והמקלחת מכל חדר וחדר. איגום הרנטות לקופה משותפת אחת התאים לחברה מגויסת שלא יכולה הייתה לשאת פערים כלכליים גדולים בתוכה ונדרשה לתקציבים לשם הקמת מוסדות ציבור אלמנטאריים, כאלה ואחרים. מעברי הרנטות דאז אכן יכולים לחוש היום פראיירים, אבל לא כל-כך בגלל שהם נתנו את כספם בשעתו, כמו בשל העובדה שמי שנהנה היום מפירות כספם, יכול להיות חבר שהוא בעל רכוש רב, שברוח ימינו כבר לא יעביר דבר ממנו למטרה כללית כלשהי.

***

אם היו טעויות והיו לא מעט, ניתן לומר - גם בלי "להיות שם" - שאלה טעויות שמקורן בסגידה הגדולה מדי לשוויון המכאני בצרכים האישים של החבר שנמשכה הרבה מעבר לתקופה שבה ניתן להתייחס אליה כאל "מחלת ילדות". אני זוכר דיון סוער ומיותר בקיבוצי סביב בקשה של מישהו להביא פסנתר פרטי "לחדר". שלוש אסיפות סוערות הוקדשו לשאלה אם פסנתר נחשב לרהיט ולפיכך יש לנכות בגינו נקודות ריהוט להן זכאי החבר... .

 

כך גם לגבי מתנות ביגוד שחברים קיבלו והיו צריכים להצהיר עליהן, כדי שתופחת בהתאם מכסת הביגוד שקיבלו מן הקיבוץ. היו הרבה מקרי קמצה ובר קמצה שכאלה, המזכירים את האם המרשעת ממשפט שלמה, האומרת למלך: גם לי גם לה לא יהיה. עניינים אלה לא שייכים לשום רוח תקופה, אלא למחסור בשאר רוח אצל חלק מן החברים.

 

רבים ממי שקצו היום ברעיון השיתופי נוהגים "למנף" טעויות כאלה לצורך ערעור על השיטה כולה ולפסלה. חלק עושה זאת מתוך אי הבנה; חלק אחר, נוהג כך בכוונת מכוון, נהנה להשוות את הקיבוץ למשטר הקומוניסטי ברוסיה. האמת היא שיותר מאשר מדובר בכישלון השיטה, מדובר בכישלון של אנשים. שעיוותו אותה. שיטת חיים שיתופית-שוויונית, מצריכה איכות אנושית, שאר רוח ופתיחות לזולת, הרבה יותר מאשר בחברה מופרטת, שבה חישובי קמצה ובר קמצה אישיים מתנהלים במחול קיפודי שבו המחוללים מתרחקים זה מזה, אינם מתעניינים עוד זה בגורלו של זה. מחול של הנח לי ואניח לך, לא מחול של דאג לי ואדאג לך, הכרוך, מן הסתם, גם בחיכוך שאותו יש לנהל בתבונה.

***

משל קטן על תעתועי רוח התקופה: דורות על דורות מתווכחים אם אכן אמר טרומפלדור טרם מותו "טוב למות בעד ארצנו". ככל הידוע השאלה הזאת לא הוכרעה וספק אם תוכרע. כתלמידים וכבוגרים נטינו לקבל את אמירתו זו של טרומפלדור כ"עובדה היסטורית". בשיעורי מולדת ומחנך היא הייתה מובנת מאליה. ברוח התקופה היא סימלה את נכונות ההקרבה של היחיד למען הכלל.

 

בימינו הספקניים, בהם אהבה טוטלית - למולדת או לאהובה - הוא מעשה כמעט נחות, היחס אל "הטוב למות" הוא מסויג, אירוני ומגחך. הגיבור של פעם הוא הפראייר של היום.

 

"ראיית העבר מושפעת אף היא מתודעת ההווה, מהשקפותיו הערכיות של המשקיף, מהערכותיו בדבר הטוב והרע", כתב אליעזר בארי.

 

המאמר הופיע בגיליון מס 11 של "במקום"

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
5/1/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו