עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בתחרות יש גם הרבה מפסידים - בעולם התחרותי חיינו הפכה לזירת התגוששות שיש בה מעט מנצחים והרבה מפסידים

בתחרות יש גם הרבה מפסידים

מאת עזרא דלומי

 

בתחרות ספורטיבית יש מנצחים ומנוצחים, גיבורים ומובסים. אבל זה רק ספורט. השאלה היא אם ראוי שכך יתנהלו כל חיינו, כמו זירת התגוששות של מנצחים ומפסידים

 

הצעת חוק של מספר חברי כנסת ביניהם חה"כ יואל חסון מקדימה ודניאל בן סימון ממפלגת העבודה, מבקשת לאסור על מי שאינו תושב ישראל לקבל רישיון להוצאת עיתון בישראל. היעד של הצעת החוק ברור: מניעת המשך הופעתו של החינמון "ישראל היום" - בבעלותו של המיליארדר היהודי שלדון אדלסון החי בחו"ל - שעקף בהיקף התפוצה את מעריב ומאיים כעת על בכורתו של ידיעות אחרונות.

 

בהצעת החוק נאמר כי "לבעל השליטה בעיתון עשויה להיות השפעה מכרעת על טיבו של העיתון ותכניו... [וכיוצא מכך]... יכולת להשפיע בין היתר על סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה".

 

אמת, זה לא מלבב שגורם חיצוני קונה השפעה על סדר היום הציבורי שלנו; זה בוודאי לא כייפי (בשבילי לפחות) כאשר חלק מסדר היום הזה נקרא בנימין נתניהו, חברו של אדלסון. כאזרח הקטן, יש לי את כל הסיבות לפרגן לח"כים האמיצים "המחרפים נפשם" למען תקשורת בבעלות מקומית. אלא שהסיפור הזה מהול בהרבה צביעות. ספק אם מאמץ חקיקתי כזה היה נעשה למען גורמים אחרים, שאינם גופי תקשורת רבי עצמה, כידיעות ומעריב.

 

***

זו צביעות משום שאותו אדלסון תרם 100 מיליון דולר לפרויקט תגלית, 25 מיליון דולר ליד ושם, ומימן את ועידת הנשיא הקודמת, בה קיבל את הכבוד לנאום בצמוד לנשיא בוש. מגוחך להיזכר רק היום בסכנת ההשפעה שלו כאן. ולא רק הוא - משפיעים כאן גורמים יהודיים מחו"ל הרוכשים אדמות בשטחים עבור המתנחלים; משפיעים גופים חיצוניים – מדינתיים ואחרים - המממנים ארגוני זכויות למיניהם, מבצלם ועד עדאללה ועד שלום עכשיו; הון חיצוני, גם ספקולטיבי, משפיע על חיינו בתחומים רבים ואיש איננו מחוקק חוק או מתקן תקנות (הדרושים לעתים) כדי להגן עלינו מפני עוצמתו הדורסנית.

 

זו לא דאגה לאדלסון, מיליארדר שאת עיקר כספו עשה בבתי הימורים שבבעלותו. "השימוש" בו הוא רק לצורך משל. הנמשל הוא הכזב אודות נפלאותיה של התחרות החופשית העושה כביכול טוב למשק ולנו. מתברר שהיא איננה חופשית כאשר היא מאיימת לפגוע במעמדם של טייקונים; היא איננה חופשית כאשר טייקונים שהפסידו מרוב תאוות בצע, אינם מחזירים את חובם לציבור המלווים.

 

תחרות חופשית טובה בשביל להעביר קווי יצור של מפעלים מקומיים להודו ולירדן כי זה יותר זול; תחרות חופשית טובה כדי להפוך ספרים לסחורה של "ארבע במאה" ע"ח תמלוגיהם של הסופרים; תחרות חופשית לא טובה כאשר עיתון חדש מאיים לשנות כללי משחק הקיימים, או אם מפעיל סלולארי נוסף יאיים לנגוס מן העוגה הדשנה. במקרה כזה יחברו זה אל זה המתחרים היריבים כדי לחסום את דרכו.

 

אפשר היה "למחול" לתחרותיות שהשתלטה על חיינו לו רק אלו היו נזקיה. אלא שהם גדולים בהרבה: צאו וראו את איכות המנהיגים שמנפיקים לנו הפריימריז – הפוליטיקה התחרותית שהמירה את הוועדות הממליצות; צאו וראו באיזה זבל טלוויזיוני אנחנו מתפלשים כתוצאה מהתחרות בין בעלי הערוצים על כיסי המפרסמים; צאו וראו את השפעתה של התחרות החופשית על אורחות חיינו שהפכו למרוץ עכברים תזזיתי שאין מנוחה בסופו, אלא רק דאגה מפני צעדיו הקרבים של המתחרה ומפני הצורך להשיג "עוד" בלא קשר לצרכים הממשיים.

 

בתחרות ספורטיבית יש מנצחים ומנוצחים, גיבורים ומובסים. אבל זה רק ספורט. השאלה היא אם ראוי שכל חיינו יתנהלו כזירת התגוששות של מנצחים ומפסידים. ואשר לקיבוץ: האם לא קידשנו מדי את התחרות הפנימית שבה יש מנצחים מתעשרים "שבטובם" מפרישים משהו לטובת חבריהם. האם לא עדיפים שותפים הדוחפים את העגלה כאשר זה מגבה את חברו, מאשר מתחרים שזה לוקח מפיו של זה ומותיר לו רק את צרכיו הבסיסיים?

 

***

בכתוביות המופיעות בסוף סרטו של מייקל מור "קפיטליזם, סיפור אהבה" - סרט חובה למי שרוצה ללמוד על הבולשביזם של השוק החופשי האמריקאי - מופיעות ציטטות של כמה מאנשי מפתח בתולדות ארה"ב. הפסוק ששבה את ליבי היה של בנג'מין פרנקלין שאמר (בערך, מן הזיכרון): עלינו לדאוג למחסורו של כל אדם ולהבטיח את קיומו ההוגן, כל מה שנצבר מעבר לכך - שייך לכלל הציבור. כמה אמריקה הרחיקה מאז. כמה אנחנו הרחקנו מאז.

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
3/1/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו