עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרישה הרסנית - קריאה לתנועות הכחולות - למפלגת העבודה יש הישגים והשפעה בממשלת נתניהו. הקריאה לפרישתה מן הממשלה היא טעות פוליטית גדולה

פרישה הרסנית - קריאה לתנועות הכחולות

מאת מיכה אשחר

 

למפלגת העבודה יש הישגים חשובים והשפעה גדולה בממשלת נתניהו. הדרישה של חברים - ביניהם מלובשי החולצות הכחולות - לפרישתה מן הממשלה, המכוונת בעיקר נגד היו"ר ברק, היא טעות פוליטית גדולה

 

אי אפשר להסביר את החלטתי לחיות כחבר בקיבוץ בדרום הרחוק, בלי לציין כי אני בוגר תנועת "המחנות העולים", והייתי חבר במזכירות מרכז של התנועה. אינני יכול שלא לחוש אליכם קרבה, ולו מטעם זה. משום כך אינני יכול שלא להטריד אתכם בפנייתי, בשעה זו.

 

היום אני חקלאי ומגדל דגי נוי לייצוא. בעבודה זו, אינני מעסיק שכירים - ישראלים או זרים, העבודה בענף נעשית ע"י חברי קיבוץ בלבד. אין יותר "צווארון כחול" ממני ואין משהו שהוא יותר "פריפריה" מאשר קיבוץ קטורה.

 

פנייה זו מייצגת את דעתי ונכתבה על דעתי, בלבד.

 

בימים אלה פונים גורמים שונים אל חברי מפלגת העבודה, וביניהם גם אתם או חלקכם, בדרישה לפרוש מהמפלגה.

 

בעוד הסיבות המפורשות לפנייה זו שונות ומגוונות, תכליתו האמיתית של המהלך, להדיח את יו"ר המפלגה אהוד ברק, מתפקידו, או לכל הפחות, להוציא את המפלגה מהממשלה. ותכליתו של מהלך זה היא להפסיק את החתירה לשלום עם הפלסטינים - ככל שזו מהווה חתירה למעשה ולא רק פראזות ריקות מתוכן.

 

כמו-כן, הפסקת החברות בממשלה תוציא את נציגיה האחרים של מפלגת העבודה ממוקדי ההשפעה על המדיניות הכלכלית והחברתית. להשפעה כזו זכה בשנים האחרונות מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, והיא הייתה לצנינים בעיני הפרשנים של העיתון "דה-מרקר", כמובן. אבל אל עיתון זה הצטרפו בהתנגדותם, גם "סוציאל-דמוקרטים", אשר מתנגדים להסתדרות בהנהגת עיני ומחלישים אותה ע"י הקמת ארגונים מתחרים. הם אלה אשר פונים אליכם היום בדרישה לתמוך בפירוק מפלגת העבודה.

 

אני חי ביום-יום את משמעותם הכלכלית של הדברים. עלי למכור את תוצרתי החקלאית, לקבל עבור התוצרת מחיר הוגן, וצריך ששער המטבע יאפשר לי פרנסה בכבוד. ללא כל אלה, דיבורים אידיאולוגיים - שאין עורר על חשיבותם להבנת המציאות וקידום מציאות אפשרית אחרת - הם לעג לרש. אני מוצא כי האידיאולוגיה משמשת לעיתים כמסך-עשן, המונע דיון במציאות קונקרטית. אותה מציאות היא זו שמשפיעה על חיינו, ולא הפרשנות עליה.

 

***

השפעתם של נציגי "העבודה" על הפוליטיקה היא חשובה ביותר. בין היתר מתבצע מהלך ארוך טווח ובעל מומנט עצום, של הידברות בין הגורמים השונים במשק לצורך גיבוש מדיניות כלכלית וחברתית. הוקמה מועצה כלכלית-חברתית ובה חברה בין היתר הסתדרות העובדים, זאת בניגוד לאופן גיבוש המדיניות שהתקיים בעשרות השנים האחרונות. אופן זה התבטא ב"הנחתה" של "גזירות כלכליות", קיצוצים שרירותיים והפרטות מאסיביות, בעיקר באמצעות שימוש בחוק אנטי דמוקרטי במהותו, הלא הוא "חוק ההסדרים". כל זה נעשה ללא דיון מסודר, מבלי לשתף את אנשי המקצוע הרלוונטיים לקיצוץ או להפרטה, אלא על ידי מספר מצומצם של פקידים במשרד האוצר. מה לא אמרנו ומה לא כתבנו נגד "חוק ההסדרים"? והנה מקטינים את משקלו, ואני תקווה כי בקרוב יעבור מן העולם. ומי מתנגד לכל זה, בשם אידיאולוגיה כמובן? "סוציאל-דמוקרטים", אשר מוצאים טעם לפגם בהליכה משותפת של עופר עיני - נציג העובדים, יחד עם שרגא ברוש - נציג של מעסיקים.

 

גם אם יש לעיני וברוש אינטרס משותף בקידומו של הסקטור היצרני בישראל, אומרים האידיאולוגים, מהו לעומת חובתו הקדושה של עיני להילחם במעסיק, ויהי-מה. "ויהי-מה" זה, אומר שאני אשלם בחלבי ובדמי, את המלחמה האידיאולוגית של "הסוציאל-דמוקרטיה".

 

בחודש אוגוסט 2009, עברו בכנסת כמה חוקים חשובים. סקרתי אותם באתר זה ואעבור על עיקרי הדברים בקצרה:

 

חוק המחייב מעביד לנהל משא ומתן עם נציגי עובדים. משמעות העניין חשובה דווקא עבור אותם עובדים שעד היום לא היו מאורגנים. עובדה זו ורבות נוספות, מפריכות טענה כי עיקר דאגתה של ההסתדרות בהנהגת עיני היא העובדים "המסודרים" (הוועדים הגדולים), ולא העובדים "המנושלים" או "הדפוקים".

 

חוק הגנת השכר (עיצום כספי). חוק זה, בין היתר מאפשר אכיפה מנהלית של החוק, בלי שהעובדים יצטרכו לחכות עד לסופו של הליך משפטי ממושך. זה חשוב, כי העובד לא יכול לחכות שההליך יסתיים: הוא צריך לאכול היום. שוב, נקודה זו חשובה במיוחד לעובדים שמתוארים כעובדים "מנושלים" או "דפוקים", ולאוו-דווקא לעובדים "המסודרים".

 

בנוסף, חוק זה מטיל אחריות לא רק על המעסיק הרשמי אלא גם על מי שהזמין את השירות. מזמין השירות לא יוכל עוד לסובב את הגב ולטעון כי האחריות לנעשה איננה חלה עליו, אלא על הקבלן. סעיף זה בחוק, כמובן, השפיע רק על אותם עובדים שמעמדם היה עד כה בשפל המדרגה, ולא על "המסודרים"!

 

מלבד החשיבות המעשית של החוק, יש אירוניה בכך שחוק דומה הוגש לכנסת בנובמבר 2005, ונפל בקריאה טרומית בין היתר "בזכות"... עמיר פרץ, אשר יצא מן האולם. בתגובה לשאלה ענה דובר סיעת "עם אחד" בכנסת (וזו עוד שערורייה: חזרתו של פרץ למפלגת העבודה) בין היתר, כי עמיר פרץ עדיין היה מחויב למשמעת קואליציונית. אבל אותו נימוק עצמו - משמעת קואליציונית - משום-מה אינו קביל כאשר יו"ר המפלגה הוא אהוד ברק. מוטיב זה חוזר על עצמו: שום ארגומנט איננו עומד ברשות עצמו, אלא נעשה בו שימוש סלקטיבי ולצורך העניין, כאשר הדבר היחיד המנחה הוא הצורך להיפטר מברק ומעיני, ואם לא - לכל הפחות להקטין את השפעתם.

 

חוק נוסף שעבר באוגוסט הוא חוק מנהל מקרקעי ישראל (תיקון לחוק). בזמנו הוצגו הדברים כאילו החלה מכירת החיסול של קרקעות המדינה. החוק הוצג כ"אם כל ההפרטות". והנה, אחרי שהתחלתי לבדוק את הדברים, והגם שאני באופן אישי מתנגד לחוק זה, מתברר כי לא כצעקתה.

 

ראשית, נוסח החוק שעבר בכנסת, הוא מוגבל ומתון בהרבה מהנוסח שהוצע תחילה. השינויים הוכנסו לחוק בעקבות התערבותם של נציגי מפלגת העבודה, אשר לא היו יכולים כלל להשפיע על הדברים ללא שותפותה של המפלגה בממשלה.

 

שנית, מהותו של החוק איננה מכירה סיטונית של קרקעות לאילי-הון, כפי שמנסים להציג זאת. אלא, היא מאפשרת לחוכרי קרקע המיועדת למגורים, להעביר אותה לבעלותם. בנוסף, כל התהליך יימשך שנים רבות ואיננו - שוב, בניגוד למצג-שווא מטעה, כל זה איננו פתח להפרטה גורפת של שטחים רבים נוספים.

***

ישנם עוד דברים שונים לומר על חוק מנהל מקרקעי ישראל, אבל משונה הוא הדבר שנפתחה מלחמה נגד ברק ובעד פילוג המפלגה למרות שברק היה מחויב למשמעת קואליציונית, למרות שפוליטיקה היא אמנות הפשרות והאפשרי, ולמרות ש"תולדותיה של הסוציאל-דמוקרטיה הם תולדות מאבקים פנים-מפלגתיים", כפי שאמר... דני גוטווין, כאשר ביקש מחברים להישאר במפלגה למרות הכניסה של ליברמן לממשלה, בשנת 2006 - ויו"ר המפלגה היה עמיר פרץ. אני מבקש לאמץ את תפיסתו של גוטווין כשאמר כי: העמדה הפוליטית דוחה את תפיסת המותגים. תפיסת המותגים עם המפלגה מביאה לכך שאנשים בעלי מודעות פוליטית כזו או אחרת אומרים בלבם, 'אני רץ לחפש את המותג החלופי'. זו גישה א-פוליטית. גישה פוליטית סבורה כי הזירה המפלגתית היא זירת מאבק חשובה.

 

השבוע שוב חרקתי שיניים, כאשר נפלה הצעת חוק שנועדה לצמצם את תופעת ההשתמטות של בנות מגיוס לצה"ל. אבל בחיים צריך לבחור בין אלטרנטיבות, וצריך לעשות סדרי עדיפויות. סדר העדיפויות שלי הוא - שלום, לחם, עבודה.

 

גם אם אלה סדרי עדיפויות לא נכונים - צריך להציע סדרי עדיפויות ולא להקים מפלגה קיקיונית-אבל-טהורה, צריך לברר מהם הנושאים העומדים על הפרק ולא למצוא את הבוגדים האידיאולוגיים שאשמים במצב החברה, צריך להציע מהלכים שיקדמו את סדר היום הקונקרטי (זה שנציע אותו יחד - אם אתם לא מסכימים עם זה שהצעתי כאן למעלה) ולא לתקוע סיכות בבובות של "השטן התורן". הציבור שאנחנו פונים אליו, מי שצריך להצביע עבורנו, ציבור זה איננו מאמין במצע שלנו, נקודה. להקים מכון אידיאולוגי שישכנע אותו לחשוב אחרת - זה מבורך. אבל זה לא מצריך את הפלת ברק, ולא את נטישת מפלגת העבודה.

 

כדי להביא לשיא את החוצפה והרמייה, הקריאה לפירוק המפלגה מגיעה בין היתר, מחבר הכנסת אופיר פינס. הוא יכול לעזוב עכשיו, אלא מה? הוא יצטרך לוותר על המנדט שלו. אם שוחר-אידיאולוגיה הוא, ואם הבוחר באמת יזכור לו לטובה את המהלך המוסרי שלו, אז הוא היה צריך לעשות זאת מזמן, ולוותר על המנדט. אלא שפינס מבין את מה שהוא מכחיש: הבוחר לא בהכרח יזכור דבר כזה או אחר, וזה לא בהכרח מה שיביא אותו להצביע, ומה שחשוב הוא מה שנראה בעין וקונקרטי עכשיו, לא מה שמעורפל ואיננו וודאי. הפוליטיקה איננה יידישקייט, היא מתנהלת על דברים קונקרטיים ובמקום שהם אינם כאלה - אין פוליטיקה. הפוליטיקה קיימת במקום שבו אפשר להשפיע, ולכן פינס לא הולך בלי לקחת את המנדט. נכון - יש אנשים שמה שמעניין אותם זה איך ניראה, ולא מה יקרה. פינס איננו חושב כך, אבל רוצה שאנחנו נחשוב כך.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
31/12/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו