עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

להתרגל לרוץ למרחקים ארוכים - בין הבוז ל'ישן' והסגידה ל'מתחדש', אמת החיים לא תמיד מתגלה בחפזון

להתרגל לרוץ למרחקים ארוכים

מאת נחמן רז

 

בין הבוז לכל מה ש"ישן" והסגידה החפוזה ל"מתחדש", יש לדעת שאמת החיים לא תמיד מתגלה בחפזון, וצריך להתרגל לרוץ למרחקים ארוכים

 

מעת לעת צצות ועוֹלות אופנות חדשוֹת בעולם הרחב, וגם בחברות יותר מצומצמות. יש הקוראים לתופעה זו: "יצירתיות", "חדשנות",  "רוחב-ראייה", וכדומה. לעיתים, האופנה החדשה מתארת את כל מה שקדם לה בצורה מגמתית, מלגלגת, מבטלת וכמעט-רחמנית. גם מידה של שמחה לאיד יש לא פעם בתיאורים כאלה. כך, על-פי-רוב, מתוארים עניני העבר בצורה מעוותת ועקומה, אבל ה"חדשנות" - כביכול, פעמים רבות אינה מתפתחת אלא חוזרת אל מושגי העבר, שהתיישנו ואיבדו מטעמם ואינם מתאימים עוד לתקופה החדשה, "המתקדמת", ה"טבעית", כביכול.

 

בעקבות הצונאמי האנטי קיבוצי

 

יש שהאופנה החדשה היא קצרת ימים, נובלת בטרם הספיקה לפרוח. אך לעתים היא נמשכת מכוח עצמה, מוסיפה לפעול את פעולתה עד שקמים כוחות השוללים אותה, ואז היא שוקעת, לפעמים מהר ולעיתים בעצלתיים. כך, למשל, קרה בעולמנו הקטן ל"אופנת הלינה המשותפת", שהייתה נהוגה בעבר בקיבוצים, אשר נגרפה במהלך "השינויים" - הסוחפים ברוב התלהבות כל חלקה טובה בעולמו של הקיבוץ. ולתיאור זה לא נלוות כל כוונה או נטייה לשוב אליה.

 

הלינה המשותפת לא הייתה אלא שיטת חינוך חברתי, שנוצרה בשעתה לצרכי הזמן ההוא ולפי רוח הזמן ההוא ומושגיו. ואכן, נוצרו סביבה שיטה חינוכית ורעיונית שלמה, וגם מעשים לתפארת. מעניין, כאשר עלה ה"צונאמי" הלא-קיבוצי, וגם האנטי קיבוצי - בחברה הסובבת וגם בתוך הקיבוץ פנימה - ושבירת הלוחות הייתה לאופנה, נופצה גם התופעה ההיא, לאחר שכבר שנים לא מעטות קודם פסה ועברה מן העולם.

 

חדוות ההרס הנמשכת

 

כל זה נעשה לא פעם במין חדוות הרס, ותאוות כפירה לתיאבון. הרבה מכל מה שנוצר ואפיין את התקופה ההיא - נזרק אל סל הגרוטאות כמו לפי פקודה. כל התקופה של הקיבוצים שלפני קום המדינה נצבעה בצבעים קודרים. כך קרה לדפוסי החיים, מנהגים, נוהלי ארגון וחינוך.

 

הכול תואר כאלו היה אז מעוות, כפוי, חונק ומדכא. זה התבטא במאמרים, ראיונות וסימפוזיונים, ואפילו בספרים ובסרטי-קולנוע אחדים. גם כאשר כל התופעה הזו, הקיבוצים, הפכה למיעוט שבמיעוט, בחברה הישראלית, ובניה בהמוניהם החלו נוטשים אותה לטובת הסתופפות בחממה התל-אביבית - כי שם מתרחשים "הדברים-האמיתיים" - ואפילו כעת, כמו בהצתה מאוחרת, עוד מתעוררים אנשים, בפנים ובחוץ, כדי להטיל עוד איזה אבן לעבר התופעה הזו ואורחותיה, מן היסוד ועד לטפחות.

 

צלילים אחרים

 

והנה - פלא פלאים! משהו מוזר קורה! מתחילים לאחרונה להישמע פה ושם צלילים אחרים. כאלה המתארים את הימים ההם כימי אושר, שמחה, ואור. "מטפלות" - כבר לא כולן היו "מרשעות מדופלמות", יחסי הורים לילדיהם - לא תמיד נוקשים וחסרי רוך, "חברות-הילדים" לא תמיד - כנופיות אכזריות של לעג לאחר. שוב ושוב נשמעים ביטויים של געגוע אל הימים ההם, אל העבודה במשק שאינה רק עול כפוי ולוחץ - אלא גם שעות וימים של לימוד ושמחה וסיפוק וטעם.

 

כך גם לגבי תופעות אחרות, כגון: קבלות-שבת וחגיגת חגים. הנה, נדמה שאנו נתונים בפתחה של מעין אופנת "חזרה בתשובה" גם בתחום הזה. ובולטת מכל זה תופעת חזרת בני קיבוצים "הביתה". מעניין, גם כ"חברים" ולא רק כ"תושבים בהרחבות".

 

לעתים מתפרסמים בעיתונות התנועתית מספרים גדולים עד לתמיהה ועד לפקפוק באמיתות הנתונים. ועולה ההרהור, כי כל העניין הזה נובע ממהותו של האדם. מין יצור, שזוכר ושוכח דברים באופן סלקטיבי. תלוי בנסיבות הפנימיות והחיצוניות המשפיעות וקובעות אותו.

 

לא לסגל כל "אופנה"

 

על כן חשוב לזכור, ולא לשכוח: לא לרוץ כעיוורים אחרי כל אופנה. יש שקיימת בכך רק אחיזת עיניים, טעות מצערת, ואילו האמת - לא תמיד היא חגיגית, אבל תמיד - אמיתית, ואמת החיים לא תמיד מתגלה בחפזון, וצריך להתרגל לרוץ למרחקים ארוכים.

 

גם תמורות ושינויים ראוי ונכון שיעשו בשיקול דעת, וצריך שיהיו גם כוח ושכל שלא לקבל ולסגל כל "אופנה".

 

אני מצפה בקוצר רוח לתגובה כלשהי, שבה ייעשה שימוש במילה: "נוסטלגין". על כן אני מצהיר מראש - לא לכך הכוונה. אבל גם לא להיפוכה.

 

מתוך "במקום" מס' 10

 

למאמרים של

נכתב בתאריך
13/12/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו