עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כשהופכים את היוצרות - כדי לגחך את הקיבוץ ולבטלו, יש מי שגוררים את הדיון על עתידו אל הוויכוח הילדותי על הקומקום הראשון

כשהופכים את היוצרות

מאת עזרא דלומי

 

אולי כדי לגחך את "השיטה הקיבוצית", אולי במטרה לבטלה, יש מי שגוררים את הדיון על עתיד הקיבוץ אל סיפורי הקומקום הראשון והרדיו הראשון, והופכים את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר

 

מתישהו, באמצע שנות השמונים נפגשנו, שלושה חברים, עם יעקב חזן, בדירתו בתל-אביב, לשיחה "על המצב". אחרי הדיון על הפוליטיקה - מפלגות, שמאל, המצב בשטחים ועוד כיו"ב - עברנו לדבר על הקיבוץ. ניצני המשבר של התנועה הקיבוצית כבר נראו בארץ; היו אלה ימי המעבר של חברי הקיבוץ ממעמד של "חלוצים לפני המחנה" אל מעמד של "המיליונרים עם הבריכות", שהעניק להם מנחם בגין - תואר שנתקבע, ולא רק בשולי החברה הישראלית. על רקע השינוי הזה הביע חזן חשש שהקיבוץ יתקשה לשרוד ללא אהדתה של החברה הישראלית, במצב בו היא תחדל לראות בו שליח וחלוץ ותפנה אליו את גבה.

 

***

נהוג לחשוב שבקיבוץ הקלאסי "של אז" לא התקיימו יחסי תמורה-תרומה. לא מדויק. הקיבוץ, וכך גם חבריו, זכו לתמורה. זו הייתה תמורה מוראלית שהתבטאה בעיקרה בהערכה ובאהדה ציבורית. הקיבוצניק חש חשוב ובעיקר - שהוא עושה משהו חשוב למען המדינה.

 

 לא היה זה עניין של מה בכך, ההערכה הזאת הייתה חלק מן הדלק שהזין את תחושת השליחות של החברים; היא אפשרה את היותם שייכים למסגרת תובענית שהחברות בה כרוכה גם בוויתורים של יחיד למען הכלל. להערכה ולחשיבות שייחסה החברה הישראלית לקיבוץ היו גם ביטויים פחות מופשטים, כגון הלוואות ממשלתיות נוחות והשקעות פיתוח שאפשרו את קיומו וקידומו הכלכלי; הנח"ל שהזרים עתודות אנושיות, ומעמד פוליטי מיוחד: מי זוכר היום את "הקול הכפול" שניתן לנציגי איחוד הקבוצות והקיבוצים במוסדות מפא"י ובמפלגת העבודה, נוהל שהיה קיים עד אמצע שנות השבעים וביטא את הערכת המפלגה ל"שליחינו החלוצים"? מי זוכר שלקיבוצים היה ייצוג בכנסת של פי ארבעה ויותר מחלקם בכלל האוכלוסייה? בעצם, החברות בקיבוץ דמתה במידת מה לשירות בסיירת. שכרו העיקרי של המשרת היא גאוות היחידה שמעניק לו מעמדו והיחס שהוא מקבל מן הציבור.

 

אמת, היו גם חינוך ואידיאולוגיה ואתוס שיתופי ואמונה, לא רק אהדה והערכה ציבורית. אבל כמו שבחור צעיר הולך לסיירת לא רק בגלל הציונות, אלא גם בגלל גאוות יחידה, כך גם אנחנו, כאנשים צעירים, באנו לקיבוץ לא רק בגלל האידיאולוגיה. הלכנו גם כי החברה פרגנה ועודדה.

 

***

ניסיון לסקור את מה שעבר על הקיבוץ בעשורים האחרונים, יגלה שהשינוי המהותי ביותר שהתחולל בתקופה זו ושלקיבוץ הייתה השפעה קטנה עליו, הם יחסי הגומלין שלו עם החברה הסובבת. הם עברו מטמורפוזה. מיחסים שהיו "במצב צבירה" חיובי, הם עברו ל"מצב צבירה" שלילי או, לכל היותר, ל"מצב צבירה" ניטרלי. שורשי השינוי הזה, סיבותיו, חלקו של הקיבוץ בו, הם עניין לרשימה נפרדת. החשוב לענייננו הוא ששינוי כזה התרחש ושהשפעתו הייתה עצומה, ככל שמדובר במצבו ובתחושתו של חבר הקיבוץ. בתהליך איטי וכואב הלכה ופחתה "התמורה לאגרה" שהעניקה לו החברה הישראלית. משהו מתחושת טעם החיים הקיבוציים הלך והתפוגג.

 

החלה להישאל השאלה: למה ובשביל מה? אם אין כבוד, בשביל מה לעבוד? למה להמשיך להיות "הפראייר הלאומי"? שאלות אלה התמזגו היטב בתהליך ההפרטה, של איש-איש לנפשו, שעברה החברה הישראלית. הדָרָת הקיבוץ הייתה חלק מן התהליך הזה.

***

נוח יותר לממש את עקרונות הקיבוץ - שוויון שיתוף וערבות הדדית - כאשר ברקע יש עידוד של הקהל והחברה, כמעשה שליחות ביישוב הארץ, בקליטת עלייה או כעלית צה"לית. קשה יותר לממש את העקרונות הללו כדבר לעצמו - ללא "בונוסים" ממלכתיים ואחרים, ללא תרועות מה יפיתם, נטולי מעמד של "נסיכים". זו בעצם הייתה הבעיה בפניה עמדו חברי הקיבוצים בעשורים האחרונים: הצורך להכיר בצדקת דרכם משום שהיא נכונה, ראויה ומטרה לעצמה ולא רק אמצעי בשירות המולדת; הצורך לחתור לחברה צודקת גם כשאין רוח גבית ואולי חמור מכך, מול רוח נגדית, לעתים עזה.

 

זהו מבחן הנחישות והאמונה. שהרי עקרונות היסוד של חברה צודקת נותרו תקפים כפי שהיו. שוויון ערך האדם נותר אותו שוויון שראוי לחתור אליו. מה שהשתנה הוא הפיחות במידת ההכרה של האחרים בחשיבותם וערכם של עקרונות אלה, וכיוצא מכך גם במי שניסו לממשם באורח חייהם. חזן חשש ובצדק שחברי הקיבוץ, בהיותם מעורטלים מאהדת הציבור וללא משימה לאומית קונקרטית, יתקשו לעמוד במטלה, כפי שאכן קרה במקרים רבים. אמונתו של חבר הקיבוץ בדרכו נפגמה ברגע שכללי המשחק השתנו. התברר לעתים שזו אמונה על תנאי; אמונה התלויה בדבר, שאיננה עומדת בצוק העתים.

 

***

התנועה הקיבוצית תשרוד אם יהיו בה די חברים שעבורם שוויון, שותפות וערבות הדדית יהוו עיקרים וערכי יסוד הקיימים ללא תנאי; עוגן שממנו לא מתנתקים. מה שמשתנה הוא דרך מימושם, שאותה יש לעדכן, לחדש ולהתאים לצרכי האנשים, הזמן והמקום. הדיון על עתיד הקיבוץ והחברה צריך להתבסס על עקרונות אלה, לא מחוץ להם ולא על ביטולם. הם צריכים להיות "גבולות הגזרה".

 

אולי כדי לגחך את "השיטה", אולי במטרה לבטלה, יש מי שגוררים את הדיון על עתיד הקיבוץ אל הקומקום הראשון והרדיו הראשון, והופכים את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. אחרים טוענים שמרגע שהמדינה אינה "צריכה" עוד את הקיבוץ, מאחר ושליחותו התפוגגה, ראוי לבטלו ולהמירו בישות שונה.

 

אכן היו טעויות - חלקן טיפשיות וילדותיות, שהתברר רק בדיעבד - בדרך הביצוע; אכן המטלות הלאומיות פחתו או פוזרו בין שאר חלקי החברה. אלא שאין בכל אלה כדי לבטל עקרונות יסוד שצריכים להיות משאת נפש של חברה אנושית החותרת לצדק, סולידאריות ושוויון בין אנשיה. עקרונות וערכי יסוד הם דבר קבוע, אופן הביצוע הוא הדבר הגמיש והמתחדש. אצלנו הפכו במידה רבה את היוצרות.

 

פורסם ב"במקום", גיליון מס' 10

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
25/11/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו