עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השנה נגמלתי מהצהוב - אירועי מוטי פנאן החזירו אותי אל מאמר הגירושין שלי ממכבי תל-אביב

השנה נגמלתי מהצהוב

מאת עזרא דלומי

 

אירועי מוטי פנאן החזירו אותי אל מאמר הגירושין שלי ממכבי תל-אביב - פעם הייתי אוהד שרוף שלה - שכתבתי לפני כחמש שנים

 

בשנות החמישים והששים של המאה שעברה, היה הצפון הישן של תל-אביב (אזור ככר רבין) שבו גרתי, צבוע "צהוב". כלומר, אזור של אוהדי מכבי. אני נצבעתי צהוב לאחר שאבא של חבר, שהיה אוהד מכבי, החל לקחת את בנו ואותי למשחקים של מכבי תל-אביב במגרש "באסה" הישן ביפו, שעל חורבותיו קם אצטדיון בלומפילד. ילדים שבאו עם מבוגר, נכנסו אז בחינם. אני מניח שהייתי נצבע אדום, לו חברי ואביו היו אוהדי הפועל, אבל זה מה שיצא. הצהוב דבק בי עד כי לא יכולתי להסירו. הוא לא דהה גם לאחר שהצטרפתי, מאוחר יותר, לנוער העובד, שם רוב החברים היו "אדומים".

 

לצבע הייתה בימים ההם משמעות אידיאולוגית. היה די ברור שאדום למד בבית חינוך ובא מבית הסתדרותי ומי שצהוב הוא ציוני כללי. אצלי הצבע היה אקראי. אך במקרה הדייט עם מכבי קדם לדייט התנועתי.

 

***

השניות הזאת, של צהוב בספורט ואדום בתודעה, סיבכה את החיים, אבל קשה היה להתגבר על הנאמנות למכבי, גם לאחר שהתנועה תפסה מקום מרכזי בהווי הנעורים. לזיכרון הקודם יותר, לחיים בסביבה עם שחקנים כמיקו בלו וצביקה רוזן - לימים כוכבים גדולים - הייתה השפעה רגשית חזקה שהזינה את חיידקי הצהבת.

 

הנאמנות הזאת גבתה מחירים. בכל מוצ"ש, לפני הפעולה בקן, היו פורצים בינינו - שניים, שלושה צהובים - לבין אוהדי הפועל ויכוחים מרים על משחקי השבת. צעקות עד לב השמים שנמשכו אל תוך הפעולה ושיגעו את המדריכים. הוויכוחים הללו נעו במקביל למריבה המוזיקלית שהחלה לתסוס אז - בשלב ראשון מחוץ לשטח הקן - בין אוהדי אלביס (פרסלי) לאוהדי קליף (ריצ'רד).

 

שנות הששים הראשונות היו שנות פריחתם הגדולה של כדורגלני הפועל פתח-תקווה. סטלמך ויסוקר והרצבים החלו לשלוט בכיפה. פתח-תקווה זה לא תל-אביב, אבל זה בכל זאת הפועל וכך מצבי היה עגום במיוחד. קיתונות של לעג חטפתי לפני כל פעולה עם הגיע הידיעה על עוד הפסד של מכבי. צהוב דל נוכחות מול הים האדום.

 

אחד שלא השתתף בעליהום היה נתן זהבי, אוהד הכוח - מכבי רמת-גן שאף ניסה כוחו כשוער בקבוצה. אבל הכוח, מכבי יפו, או שמשון שגם להן נמצאו שניים-שלושה אוהדים, לא היו סמרטוט אדום בעיני האדומים כמו שהייתה מכבי. ואני, למרות הסבל, לא יכולתי להיגמל. להיפך, ההתמכרות הרגשית רק התעצמה.

 

***

בימי בי"ס התיכון זיהה בי עמוס גרודז'ינובסקי, המורה לחינוך גופני ומבכירי האצנים בעת ההיא - יכולות (לדעתי, מופרכות) של רץ למרחקים בינוניים והציע לי להתאמן באצטדיון המכבייה. זה היה בעקבות ניצחון כלשהו באליפות הכיתה ב-800 מטר. האמת שלא כל-כך אהבתי לרוץ וגם קצב הירידה במשקל לא תאם את ציפיות המאמן. כשגרודז'ינובסקי התייאש ממני כאצן, הוא לא אמר "אתה שמן מדי בשביל ריצה", אלא העיר בדידקטיות מנומסת "השרירים הכבדים שלך מקשים עליך לפתח ספרינטים...".

 

כדי לא להיפרד סופית מהאצטדיון, הצעתי לעבור להדיפת כדור ברזל, מקצוע שעוד פחות אהבתי. למה כדור ברזל? משום שמשטח ההדיפה נמצא כמה מטרים מאחרי השער שבו התאמן חיים לוין, שוער הבוגרים האגדי שזינוקי ההתאבדות שלו לרגלי החלוצים הפכו אותו בעיני האוהדים לשאהיד במונחי ימינו אלה. כך יכולתי לראות איך בועטים לו כדורים בצרורות ואיך הוא מתאבד עליהם בזה אחר זה. בין לבין, כדי לצאת ידי חובה, הדפתי גם כמה כדורי ברזל.

 

אפשרות הצפייה מקרוב באימונים של מכבי הייתה הסיבה האמיתית להמשך אימוני האתלטיקה. וכך הייתי מגיע כל שבת בבוקר כאילו כדי להתאמן ושוהה באצטדיון עד אחה"צ כדי לצפות חינם במשחק הליגה של מכבי.

 

***

הטירוף הצהוב הזה היה כל כך ממכר עד שגם כאשר כבר ידעתי שאני הולך לקיבוץ, וכבר התמסרתי לרעיון הסוציאליסטי ונעשיתי אדום בתודעה, לא חסכתי משלמה נהרי - קיבוצניק מניר אליהו שכיכב בהפועל פתח-תקווה - קריאות בוז כששיחק נגד מכבי. נדמה לי שאפילו צעקתי לו: "אתה לא שחקן, אתה רפתן..." מזלי שלא הייתה עלי חולצת תנועה, דבר שהיה מעצים את פיצול האישיות וחושף אותה לעיני כל.

 

קריעה פנימית דומה עברתי כל אימת שהקבוצות הכדורסל הקיבוציות - של הפועל משמר העמק, או גבעת ברנר, או אשדות יעקב והיו בטח עוד - היו מגיעות למגרש המלוכסן של מכבי ליד קולנוע אוריון, סמוך לשוק בצלאל. הלב היה יוצא אל הקיבוצניקים, אבל איך שהמשחק התחיל, היה הפה שואג "קדימה מכבי" והלב היה שמח לכל סל של רלף קליין, חסימה של דוד פריש, או הוק-שוט של אברהם שניאור.

 

הדיבוק סירב לצאת גם כשנעשיתי חבר קיבוץ. כשמכבי הייתה מגיעה לאצטדיון של הפועל חיפה בקרית-חיים (היום פרויקט נדל"ן), אוטומטית הייתי מארגן הסעה מהקיבוץ, למרות שהדרך לשם וחזרה הייתה רוויה בקירצוצים של חברים אדומים כלפי. המון הצקות ועקיצות.

 

מצבי הוקל רק לאחר שהפכתי לשחקן מן המניין בנבחרת הקיבוץ שהשתתפה בליגה האזורית. הפטריוטיות שלי להפועל ראש-הנקרה, הביאה למידה של סלחנות כלפי מצד הסביבה האדומה.

 

***

כמו בפרידה מסיפור אהבה, מה שלא עושה השכל עושים הזמן והמרחק. האמוציות עוד נשארו - בכל פעם הן מגיחות מהיכן שהוא - אבל ההיגיון התחיל לכסות עליהן. עד לפני שנתיים עוד כריתי אוזן לרדיו בדאגה, כדי לשמוע "מה עשתה מכבי" ומציץ בטלוויזיה כדי לראות אם יש שידור של המשחק שלה, אבל אט אט זה הלך ודעך, עד שנעלם.

 

בשנה שעברה נפרדתי סופית. לא יכולתי עוד לשאת את המסחור הציני של האגודה הזו ושל עוד כמה אגודות גדולות השייכות למה שמכונה "הספורט הישראלי".

 

זה לא שקודם לא היה כסף ומסחור בסיפור, או שכולם שיחקו "בשביל הסמל", זה היה גם היה. שחקנים כשייע גלזר קיבלו מניה באגד כדי "שיוכלו לשחק בשקט". אחרים, בעיקר מהפועל, היו "מעבירים כרטיס" (בעצם מפגינים נוכחות) במוסד הסתדרותי כלשהו וזוכים להשלמת הכנסה, ותמיד היו - הכיצד לא - גם עסקנים-טפילים שטיילו בעולם על גבן של הקבוצות. הכול היה כבר אז. מה שאבד הן הפרופורציות. משילוב של ספורט עם מעט כסף נשאר רק הכסף. הקבוצות הגדולות, מאז רכישתן על-ידי אנשי עסקים, אינן פועלות עוד כארגוני ספורט אלא כתאגידים שבהם הדבר העיקרי החשוב הם רווחי הבעלים.

 

ומכיוון שזהו מאבק עסקי נטו, כלולים בו לא רק הכורח למכור את הסחורה לצופים, אלא גם הכושר לחסל את יכולתם של מתחרים פוטנציאלים להוות סכנה. איך מחסלים?? קונים מהם את השחקנים המצטיינים ומשגרים אליהם, בתמורה, את הבררה. ואם בבררה נותרה מעט איכות, אז משלמים לה כדי שתשב על הספסל ולא תלך לשום מקום אחר. זהו ספורט שהעיקרון השולט בו הוא חיסול התחרות במקום לתת לה לזרום.

 

כך למשל הפכה הפועל גליל עליון, ולא רק היא, לפח האשפה של מכבי תל-אביב בכדורסל. כמו בתאגידים הגדולים, בעל הבית יושב באמריקה ומקים פס יצור זול במדינת עולם שלישי.

 

במקרה שלנו הגליל העליון ואחיותיה בכדורסל הן העולם השלישי. תפקידן לייצר שחקנים למכבי תל-אביב. הן ספקיות חלקי החילוף של המכונה הגדולה.

 

לשאול למה אוהדי גליל עליון עדיין משוגעים עליה ומוכנים לשפוך עליה כסף, זה כמו לשאול ילד למה אתה לובש דווקא בגד יקר של "פוקס" או למה אתה אוכל "מק-דונלד". התשובה מקורה בדימוי ובמותג, לא בתכולתו. כוחם של מותגים הוא בערך הרגשי שלהם, שיש לו מעט מאוד קשר לתוכן. אוהדי הגליל מדמים שהפועל גליל עליון היא "שלהם", למרות שפסיק ממנה - אם בכלל - הוא שלהם באמת, או צמח בביתם. זה נכון לא רק לגליל. בהרכב הפותח של מכבי תל-אביב כדורסל, "הקבוצה של המדינה", לא יוותר בשנה הבאה לרפואה אף שחקן ישראלי, מה שלא מפריע לבעליה לטעון שמגיע לה פרס ישראל.

***

תרגיל עסקי מבריק הכין לעונה הקרובה דיוויד פדרמן, אחד הבעלים של מכבי תל-אביב בכדורגל. הוא החתים שורה של שחקנים בעלי שמות, הנמצאים בסוף דרכם. שמות מביאים מינויים וכבר נרשמו רכישות שיא של כרטיסי מנוי. בתוך זמן קצר הוא כיסה את עלות הענתיקות שספק אם יש להן אוויר לסיים משחק.

 

כמו בשוק הנפט, המניות של מכבי זינקו בשלב הסימנים. עד שיתגלה שאין בכלל נפט, מישהו כבר עשה קופה. האלפים רכשו מנוי, נפט מהכוכבים הזקנים לא בטוח שיראו.

 

בוודאי תשאלו: אם זה המצב והכול חרטה, איך אנשים ממשיכים לרוץ בטירוף למשחקי כדורגל ולשלם הון בשביל לראות את הקבוצה "שלהם". האמת שאין לי תשובה. מצד שני, אם אנשים מסוגלים לתקוע במישהו סכין בגלל ויכוח על מקום חניה, או להרוג בגלל דחיפה קלה בדיסקוטק, אז הבעיה קשורה כנראה לרמת הפנאטיות והאלימות שבהן נטענה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. הקנאות הרי נמצאת בכל מקום ומחפשת לה כלי ביטוי: במרכזי המפלגות, במוסדות החינוך, במקומות הבילוי וגם בספורט. אנשים מוכנים להיהרג על דברים קטנים. מקנאות יש מי שסובל ויש מי שקוצר דיווידנדים. זה בוודאי נכון גם בספורט.

 

השנה הפסקתי להיות צהוב. לפחות אסבול קצת פחות.

 

בשנה הבאה עלינו - נקווה לטובה - אני עם בני סכנין. אם לא לתועלת הספורט, לפחות לתועלת הפוליטיקה.

 

פורסם ב"על הצפון" ראש השנה 2005

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
16/11/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו