עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התשוקה לחיים - 'מחכים ללנק', הוא אחד הסיפורים שלא ייאמנו על תשוקה לחיים ועל סולידאריות ללא גבול

התשוקה לחיים

מאת עזרא דלומי

 

"מחכים ללנק", יומנו של יהושע שכנר, שערכה דבורה שכנר מגזית, הוא אחד הסיפורים שלא ייאמנו על תשוקה לחיים ועל סולידאריות ללא גבול

 

מעט מוזר לכתוב על ספר שכולו תשוקה לחיים כשבארץ מתחוללים מעשי רצח יום יומיים, כשריב על בירה או סיגריה יכול להיגמר ביריות או דקירות סכין, וכל דיכאון מוביל למחשבות אובדניות. מכביד לכתוב על קדושת החיים בעת שהם מתדרדרים אל זילותם.

 

לפני כמה שנים, הרצה במכון ממרי לחקר תקשורת המזה"ת בו אני עובד, איש דת ערבי, מראשי ההנהגה האסלאמית בישראל. זה היה בעיצומם של פיגועי ההתאבדות ואנשים, מתוך חרדה, ביקשו ללמוד ממנו על פשר התופעה. למרבה ההפתעה ההסבר שלו היה "מעשי", לא הלכתי: לאנשים אין ברירה, אמר, כבודם נרמס, לא הותרתם להם תקווה. חבר מבוגר מאוד, שנכח באירוע, אמר לו: היינו במצבים גרועים בהרבה בתקופת השואה, הורינו נרצחו, הוגלינו מבתינו, הכל היה שחור, אבל תשוקת החיים ניצחה. לא קידשנו את מעשה ההתאבדות.

 

נזכרתי בדיון הזה עם קריאתו של הספר "מחכים ללנק" (הוצ' יד ושם), שערכו ידידתי דבורה שכנר מגזית ובלה גוטרמן ממוסד יד ושם, המתעד עשרה חודשים נוראיים בקורות משפחתו של גבריאל שכנר, בן זוגה לחיים וממייסדי הקיבוץ, שהלך לעולמו לפני עשר שנים.

 

במהלך חודשים אלה (יוני 1943 - מרץ 1944) הסתתרה - קבוצה של 14 בני אדם, בהם גבריאל, יהושע אביו, שתי אחיותיו וגיסו בתוך ספק בור ספק מערה שבמכרה נטוש ליד הכפר הינקוביצֶה שבגליציה המזרחית, בהימלטם מפני הנאצים וסייעניהם, ובציפייתם לראות אור, תרתי משמע.

 

***

לב הספר הוא היומן אותו כתב יהושע, המתעד את חיי הקבוצה המסתתרת, דאגותיה, חרדותיה, קשיי היומיומיים - הקור, המחנק, הצורך ב"שירותים", הרעב המתמיד, החיים בחוסר ודאות, הכמיהה לאינפורמציה "מבחוץ". למעלה מאלף עמודים כתב יהושע שכנר באידיש, המתעדים בפרוטרוט את החיים במערה, פורטים אותם לשעות ודקות.

 

"מחכים ללנק - יומן מהבור", הוא על שם לנק, אותו איכר פולני שחייהם של חברי הקבוצה היו תלויים בו מראשית ועד כלה. לנק, המלאך שהחליט שחברי הקבוצה יחיו ויהי מה ובעצם קשר את גורלו וגורל משפחתו בגורלם. אין יותר אלטרואיזם מזה. וכך בשעות שונות ומשונות ובאין רואה היה לנק מגיע אל פתח הבור, מביא לאנשי הקבוצה אוכל ומים, דואג למחסורם ובכך מסכן את חייו וחיי אשתו ובנו. כך עשרה חודשים שלמים, בלא הרף. לנק לא היה "חייב" לעשות זאת, אך הוא היה בין יחידי הסגולה ששם נפשו בכפו למען הצלת הקבוצה. אותם אנשים שבחרו לא להיטמע בעדר הקלגסים השועט, אך גם לא להסתפק ב"להיות ניטרליים".

 

החיים בבור נעו סביב שעון לנק. מה יהיה אם חלילה ייתפס, מה יקרה אם יחלה, הכל הרי תלוי בו. ולנק נותר מחויב ונאמן. קול צעדיו הקרבים הוא קול הבשורה לשוכני הבור. תיאור הציפייה המתוחה לבואו, החרדה שמא לא יגיע, ותחושת ההקלה לשמע כל צעדיו, מטלטלים את הקורא.

 

***

לנק שילם מחיר נורא על עזרתו ונדיבותו: אשתו ובנו נרצחו כנקמה על ידי שכניהם האוקראינים, מהם חמק תמיד בדרכו אל הבור וממנו. לנק זכה להקים משפחה חדשה, להביא עוד שני ילדים לעולם וגם לפגוש את ניצוליו. חילופי המכתבים בינו לבין גבריאל שכנר, המקובצים בסוף הספר, נוגעים ללב.

 

במשך שנים הייתי בקשר עם גבריאל, אבל על פרק זה בחייו מעולם לא דיבר. הוא היה עסוק בבניית חיים חדשים ובבניית קיבוצו גזית והשאיר את עברו לעבר. רק אחרי מות אביו יהושע ב-1975, שב אל הימים ההם. את כתב היד שערכה דבורה וראה עתה אור, לא זכה לראות.

 

לפני כמה שבועות נערך כנס ביד ושם לרגל הופעת הספר. האולם היה צר מלהכיל את המשתתפים - אנשי יד ושם חברים מגזית ואנשים שסייעו בהתנדבות, עבודה קולקטיבית שדבורה מאוד התגאתה בה, עת אמרה שהכינוס עבורה הוא "רגע של התעלות".

 

השאלה שנדונה שם עסקה במקור הרוע - כמה קל היה לגייסו לביצוע רצח עם - למול האלטרואיזם של לנק ודומיו. שאלות, המלוות ועוד ילוו מן הסתם את ההיסטוריה האנושית.

***

במכתבו לגבריאל שכנר (15.1.67) אומר לנק: "עברתי ימים קשים כי הרגו את בני. חשבתי שאשתגע, זה היה בני יחידי. אבל האלוהים נתן לי עוד שני בנים. אושרי מאלוהים, כי גם אתכם הציל ממוות... אנחנו נמות, אבל נשאיר זיכרונות טובים לילדינו..."

 

מתוך "במקום", גיליון מס' 9

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
9/11/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו