עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כל אחד והמציאות שלו, בעוד דור ההורים ביקש לתקן עולם, דור ההפרטה מתייחס אל המציאות כאל כוח טבע ומשכפל את חולייה

כל אחד והמציאות שלו

מאת עזרא דלומי

 

אפשר לבחון את הדרך שעברה התנועה הקיבוצית על-פי יחסם של חבריה אל "המציאות": בעוד דור ההורים ביקש לתקן עולם וליצור מציאות חדשה, דור ההפרטה מתייחס אל המציאות כאל כוח טבע וגזירת גורל ומשכפל את חולייה

 

מה המשותף למשפטים "השמש זרחה", "הגשם ירד", "המשבר פרץ" ו"המציאות השתנתה"? המשותף הוא שאלה משפטי חיווי המתארים דברים הקורים מאליהם. מעשים המתחוללים מעצמם, בדרך הטבע, ללא מעורבות יד אדם. התרחשויות שבהן האדם הוא פאסיבי.

 

מבט נוסף יבהיר שאין זה בדיוק כך: "השמש זרחה" ו"הגשם ירד" הם מעשי ידיו של הטבע; "המשבר פרץ" ו"המציאות השתנתה" הם מעשי ידי אדם. השמש תזרח בכל מקרה, הגשם ירד בכל חורף (טוב, לא נדון בכמויות); ואולם, משבר לא בהכרח היה פורץ, לו ננקטו צעדים כדי למנעו. המציאות - הכלכלית חברתית לענייננו - לא הייתה כפי שהיא, אלמלא נעשו פעולות שהפכו אותה לכזאת. בניגוד לשמש שתמיד זרחה ולגשם שתמיד ירד, לפני המשבר לא היה משבר ולפני שהמציאות "השתנתה", אפשר והייתה מציאות אחרת.

***

אם שפה מבטאת את אופן החשיבה, יש לתהות לגבי מקורה של ההכללה הזאת. מדוע, למשל, נכנענו לביטוי "המציאות השתנתה" ואיננו אומרים "שינינו את המציאות", או פלוני עשה מעשים, או נקט במדיניות ששינו מציאות?

 

שלוש סיבות אפשריות: סיבה ראשונה - זה נוח יותר. היום מדברים בשפת הקיצורים: אנחנו אומרים "לוחמי" ולא "לוחמי הגטאות". הצעירים שואלים "מה-ניש" ולא "מה נשמע". בכדורגל אומרים "הגענו למצבים" ולא "הגענו למצבי הבקעה". וכך, לומר "המציאות השתנתה" קצר יותר מלומר "שינו לנו, (או שינינו) את פני המציאות".

 

סיבה שנייה: קל יותר להיות פאסיבי: הביטוי "המציאות השתנתה", או "זאת המציאות", איננו מחייב למעשה כלשהו. למציאות יש חוקים משלה והיא השתנתה. אין דרך להשפיע עליה. היא כמו שמש וגשם. כל שיש לעשות הוא לנקוט צעדים שיתאימו את עצמנו למציאות: כמו שאני מקבל (בשמחה, אם לא חם מדי) את העובדה שהשמש זורחת וחובש כובע, וכמו את הגשם שיורד ולוקח מטריה, כך יש לקבל את "המציאות" ולזרום עימה.

 

אבל נראה שהסיבה השלישית היא החשובה באמת. המדובר בהעדפה אישית ורעיונית. הצגת המציאות כחוק טבע, נעשית על ידי מי שנוח לו לראותה ככזו. רבים מאלה (לא כולם), המאיצים בנו להתאים את עצמנו למציאות החדשה, הם מי ש"המציאות החדשה", כנראה, תואמת את השקפתם ואולי תיטיב עימם, קצת יותר מאשר עם חבריהם. עשיית אובייקטיביזציה לתהליכים חברתיים והצגתם כמדע טהור, משמשים אמצעי לכך. "להכחיש את מדע הכלכלה זה כמו להכחיש את השואה", כתבה לאחרונה מירב ארלוזורוב מעורכות "דה מרקר", בעקבות אחד הוויכוחים על תקפותן של "אמיתות" כלכליות, נוכח קריסת השווקים הפיננסיים בעולם.

***

לא במקרה המשפט "המציאות השתנתה" הפך למנטרה של מובילי ההפרטה בקיבוצים. שהרי קשה יותר לומר לחברים "מגיעה לי משכורת של פי ארבעה משלכם", או "נמאס לי להתחלק אתכם ברווחים באופן שווה". להציג זאת ככורח ו"כהתאמה" לסביבה המשתנה, נשמע יותר משכנע. ראוי לשים לב: פערי השכר, שהם העניין המרכזי של תהליך השינוי, מופיעים בדרך כלל רק בשולי הדיון על ההפרטה. הדיבור העיקרי הוא על צורך "להתאים", "להתייעל", לא לחזור למריבות הקומקום והרדיו ועוד כיו"ב. על התכלית העיקרית - לשבור את מבנה התקציב השוויוני - מדברים בלחש, אם בכלל. שתיקה זו נשברה לאחרונה, בכורח הנסיבות. הדיונים על גובה הפנסיה ופערי השכר, איימו על חלק ממקבלי השכר הגבוה שהסבירו בלהט כי זה לא "מציאותי" להגביל את פערי השכר ליחס של 3 ל-1. שוב המציאות אשמה.

 

אם מהותו של כל תהליך הפרטה קיבוצי, ובעצם של כל תהליך הפרטה, היא חלוקה אחרת של ההכנסות הציבורית המשותפות - הרבה למעטים, מעט לרבים - יש לשאול מדוע גם מי שעומד להפסיד מחלוקת ההכנסות החדשה תומך בה. שהרי עינינו הרואות, רוב מאסיבי של חברי הקיבוצים, עם או בלי לחצים פנימיים, החליט על חלוקה רגרסיבית של ההכנסות?

 

כשמהרהרים בסוגיה זו, מאליה צצה שאלה זהה, הקשורה למאבק דומה, המתנהל רחוק מכאן: מדוע בארה"ב, רבים מן האנשים שאין להם ביטוח בריאות שוללים את רפורמת הבריאות של הנשיא אובמה, למרות שזו נועדה להיטיב עימם? מדוע הם חוברים לפונדמנטליסטים שבין הרפובליקנים, בניסיונם להפיל את התכנית? מדוע מי שעשוי ליהנות מטיפה של צדק חברתי, דוחה אותו מעליו?

 

ככל שמדובר בקיבוץ, קיימת העייפות מן המשבר ומן הדיונים הבלתי פוסקים עליו; ישנו החשש, נכון או המדומה, מפני עזיבת "החזקים", המהווה עילה גם לתהליכי הפרטה במדינה; ישנה התקווה, אמיתית או כוזבת, למחר טוב יותר: בסתר ליבו גם מי שעומד להפסיד חושב שאולי ירוויח; וישנה כמובן "רוח התקופה" בבחינת אם זה מה שעושה הרוב, זה מה שצריך להיות. אם כולם מפריטים, הרי "זאת המציאות".

 

בארה"ב הסיבות אינן שונות בהרבה: אקלים ההפרטה והשוק החופשי הקיים שם, גורם לאזרח להתייחס בעוינות אל כל מעורבות ממשלתית באשר היא, גם אם זו נועדה להיטיב את מצבו של החלש; וישנו, כמובן, הרצון להיות עם חזקים. אנשים בחברה כל כך הישגית, מעדיפים דימוי של חזק, על פני הודאה בחולשתם. להודות שאני זקוק לביטוח בריאות זה להודות שאני חלש.

 

מעל כל זה מרחפת המסגרת הרעיונית של הקפיטליזם הפרוטסטנטי שבו אין "ארגונים מתווכים" בין האדם לאלוהים. החזק הוא משום שהאל היטב עימו; החלש צריך להתאמץ בעצמו ולבדו כדי שהאל ייטיב גם עימו. לא צריך את הממשלה (או את הכנסייה) בתווך.

 

***

אפשר לבחון את הדרך שעברה התנועה הקיבוצית גם על-פי יחסה אל "המציאות". האבות המייסדים עסקו בהעמדת הפירמידה על ראשה, בניסיון להפוך עם של סוחרים לעם עובד; בהחרבת עולם ישן כדי להקים תחתיו עולם צודק, יצרני סולידארי; בבריאת דרך חיים חדשה המשנה חברה ואדם. אלה היו מעשים של התערבות במציאות, של הליכה נגד הרוח - אקטיביזם הפועל נגד מציאות קיימת כדי לעצבה ולשלוט בה, לא כדי לקבלה כתופעת טבע. הם יצרו מציאות שהקיבוץ חש בה בנוח. רבים הצטרפו אליו מאותם מניעים שמצטרפים לסיירת: לא בגלל שהם ינקו חלב שיתופי-שוויוני בבית אמא, אלא כדי להיות עם "החבר'ה הטובים".

 

לדימוי היה כאן תפקיד חשוב. הוא יצר גאוות היחידה שסיפקה את הדלק שאפשר לעמוד במטלות קשות. זאת לא הייתה הצטרפות מטעמי "אווירה כפרית."

 

המציאות שבה אנו חיים עתה, על שלל דימוייה, זו המציבה את העושר האישי בראש סולם העדיפויות, לא התחוללה מעצמה, היא גם ובעיקר פרי מעשיהם של אנשים. קיומה אין פירושו שחיינו בטעות (מן הסתם גם היו טעויות), כמו שרבים מנסים עתה לטעון. ואם יש סביבנו חברה שמתקיים בה עושק, אין זה אומר בהכרח שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליה, כי זאת המציאות. ובהשאלה ממרקס, היחס אל המציאות מתמצה בעיקרו בוויכוח בין מי שמסתפק בפירושה לבין מי שחותר לשנותה.

 

***

כשבוחנים את מצבו של הקיבוץ במנותק מן התהליכים העוברים על החברה הישראלית, נוצרת מראית עין של מדרון שהדרך היחידה להתערב בו היא על ידי שינוי כללי המשחק הקיבוציים והתאמתם למה שקורה בחוץ. ואולם כשמתבוננים במציאות הקיבוצית מנקודת מבט חיצונית, זו של כלל החברה הישראלית, הרי ההחלטה להפריט, כמוה כהמשך ההידרדרות, במסגרת אימוץ כללי המשחק שהביאו להידרדרות זאת. ואולי זה גם פשר המחזה שאנחנו רואים: בעוד הקיבוצים הולכים ומפריטים עצמם, מחוצה להם הולכת ונוצרת תנועה שיתופית חדשה - מן התנועות הכחולות, דרך הקיבוצים העירונים, קומונות הבוגרים והגל החדש של ההתאגדות המקצועית.

 

מתוך המשבר בו נתונים הקיבוצים, נראית ההפרטה כתהליך שינוי שנועד להתאים למציאות החדשה התערבות במציאות על מנת לשנותה; מנקודת הראות החיצונית נראית הפרטת הקיבוצים כשיתוק והשלמה עם כללי המשחק שגרמו למשבר הקיבוצים מלכתחילה.

 

המאמר מתפרסם ב"במקום", גיליון מס' 9

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
29/10/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו