עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חברות וכאילו חברות - מי שהחליטו להדיר את הממשיכים מנכסי הקיבוץ ומהאחריות לערבות ההדדית, החליטו למעשה להביא את קיבוצם לסוף דרכו

חברות וכאילו חברות

מאת אלישע שפירא

 

מי שהחליטו להדיר את הממשיכים, בנים ואחרים, מנכסי הקיבוץ ומהאחריות לערבות ההדדית, החליטו למעשה להביא את קיבוצם לסיום דרכו. תשובה לשלמה גלזר

 

למרות שהדברים נכתבו ונאמרו בחלקם בהזדמנויות שונות בעבר, בחרתי להביאם כאן ועכשיו במרוכז, בעקבות רשימתו של שלמה גלזר: "השאלה הקיבוצית החשובה" (ידיעות הקיבוץ 25.9). כתבתי מתוך רצון להתייחס למה שבאמת חשוב וראוי להבנתי, ובהתעלם מהסגנון המתלהם והמשתלח שגלזר נכשל בו לצערי.

 

במשך יותר מעשור הובילו אבירי "השינוי הדיפרנציאלי" את הקיבוצים להקים שכונות קהילתיות כתחליף לצמיחת הקיבוץ, ולקבל את הבנים ל"כאילו חברות", בעצמאות כלכלית. כך עד שהמטה לצמיחה דמוגרפית של התנועה התעשת ושינה כיוון. עכשיו הם אומרים: קליטה בתוך "הקו הכחול" (הכוונה לקיבוץ ממש) לחברות מלאה. המלצה נכונה וחשובה לכל סוגי הקיבוצים, למרות שמושג החברות בקיבוצים הדיפרנציאלים שונה ולפעמים מרוקן מתוכנו. אנשי הצוות לצמיחה דמוגרפית הבינו שעתיד הקיבוץ אינו מובטח אם הוא מוותר על קליטת חברים, כשותפים מלאים בנכסים ובאחריות לעתיד הקיבוץ ולעתיד חבריו. מי שהחליטו להדיר את הממשיכים, בנים ואחרים, מנכסי הקיבוץ ומהאחריות לערבות ההדדית, החליטו למעשה להביא את קיבוצם לסיום דרכו, לאחר שהם ילכו לעולמם. בכך הם גזרו על מפעל של שלושה וארבעה דורות להסתיים לאחר לכתם.

***

לאחר מאות ביקורים בקיבוצים, בתקופות שונות ובמצבים משתנים, אינני יכול לומר בוודאות מה המבדיל בין הקיבוצים שרבים מבניהם חוזרים אליהם ונקלטים מבחוץ מצטרפים אליהם, לבין אלה שלא חוזרים ולא מצטרפים אליהם. אני מתרשם שרוב המוסכמות והדימויים הרווחים, בעניין זה, אינם עומדים במבחן המציאות. ראיתי קיבוצים רחוקים וקשי יום שרבים באים אליהם, וראיתי קיבוצים מצליחים, במרכז הארץ, שאיש אינו בא בשעריהם. אם בכל זאת ניתן להצביע על משהו, המבדיל בין אלה לאלה, הוא נמצא בתחום המיוחד והחמקמק של "גאוות יחידה", של "האווירה בחצר", של "הפרגון" ההדדי והאמון שרוחשים החברים לקיבוצם. כאשר הדברים הללו ישנם זה עובד. כאשר הם אינם זה מדבק ומרתיע.

 

חלק מהקיבוצים שחוו כישלון מתמשך, שבנים לא חזרו אליהם ונקלטים מבחוץ לא מצאו בהם עניין, קיבוצים שהזדקנו ולא ראו המשך למפעלם, בחרו להמיר חברות אמיתית בעסקה משתלמת. הם מציעים היום לבניהם "עסקת נדל"ן אטרקטיבית", במחיר שותפות וערבות הדדית מופחתות, יחד עם ויתור מוצהר על החתירה לשוויון. הם מאפשרים לבניהם לבנות את ביתם בתוך הקיבוץ, ללא פרצלציה וללא תשלום דמי היוון על הקרקע, בדרך של "שיוך דירות פנימי" (חוזי) ועם מחויבות רופפת לקיבוץ ולחבריו. כל זאת במסגרת הקיבוץ הדיפרנציאלי. כך קורה שבנים רבים מבקשים לשוב לאותם קיבוצים, כדי לבנות בהם את ביתם. זו ודאי מציאות חיובית עבור הקיבוצים שלא השכילו ולא הצליחו לעשות זאת בדרך אחרת.

 

***

קיימת גם דרך אחרת, דרך הקליטה המלאה לחברות בקיבוץ השיתופי, שהיא מצליחה מאוד בקיבוצים שיתופיים רבים (לא בכולם). מועמדים לקליטה באותם קיבוצים, בנים ואחרים, אינם המגבלה. כאשר קיבוץ שיתופי משדר פתיחות, חברות ורצון לקלוט לשותפות מלאה, לא חסרים מועמדים. אני רואה את הקיבוצים השיתופיים, שרבים מבניהם שבים אליהם, גם אם הם אינם בטוחים, בשלב זה של חייהם, באיזה סוג של קיבוץ ירצו לחיות. אני רואה את הנקלטים מבחוץ, המבקשים ברובם: תנו לנו "קיבוץ-קיבוץ" (כך הם אומרים קיבוץ שיתופי) לאחר שאת האלטרנטיבה הם כבר מכירים. רשימות ההמתנה הארוכות של המבקשים להיקלט בקיבוצים השיתופיים הללו, מפריכות את טיעוניהם של המספידים בטרם עת את הקיבוץ השיתופי. האופציה השיתופית קימת , חיה ובועטת. אך לאבטחת אופציית הצמיחה השיתופית לאורך זמן, צריכים להתקיים לפחות שלושה תנאים:

 

התנאי הראשון הוא רצונם של חברי הקיבוץ להמשיך להתנהל בדרך השיתופית, ביחד עם פתיחות ונכונות לעדכן ולחדש את דרכם השיתופית. ללא רצונם של רוב החברים וללא התחדשות שיתופית מתמדת, הם לא יתקיימו לאורך זמן.

 

התנאי השני הוא יכולתו של הקיבוץ לשדר למצטרפים שהם רצויים כשותפים מלאים ושהקיבוץ יכול ורוצה להיות עבורם "שדה המראה", להבדיל מתחושת "מסלול ההתרסקות" הקיימת בקיבוצים אחרים. שדה המראה להתפתחותם האישית ולהתפתחותם כחלק מהכלל. נכונותו של הקיבוץ לפתוח עבורם אפשרויות להשתלב בהובלת המערכות המקצועיות והניהוליות ולהציע להם אפשרויות אמיתיות להתפתחות באותם מסלולים, היא שעושה את ההבדל.

 

התנאי השלישי הוא השיכון. בקיבוצים שיתופיים רבים הקליטה מתעכבת בגלל חוסר שיכון. כל עוד לא הצלחנו להביא את גורמי המדינה לפתוח מחדש את מסלול "הזכאויות" ו"הלוואות המשכנתא" לקיבוצים, לא יוכלו רוב הקיבוצים לבנות שיכון מספיק לחבריהם. נכון להיום יכולים רק הקיבוצים היותר מבוססים לבנות שיכונים מתאימים לחבריהם ולייצר אופק שיכון סביר לבנים ולנקלטים. שניים מהתנאים הם פנימיים והם תלויים רק בנו. התנאי השלישי תלוי במאמצים של מובילי התנועה וברצונם הטוב של מקבלי ההחלטות במדינה.

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
9/10/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו