עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האם קיימים 'באגים' בשיטה הקיבוצית? - בתוך הנוסחה הקיבוצית סוציאליסטית לכאורה, מצויה כל הלוגיקה שלא תאפשר את קיומה האין סופי (מאמר ראשון)

האם קיימים "באגים" בשיטה הקיבוצית?

מאת: גדעון שפירא

 

בתוך הנוסחה הקיבוצית סוציאליסטית לכאורה, מצויה כל הלוגיקה שלא תאפשר את קיומה האין סופי. נחבא בה מנגנון ההרס העצמי שלה (מאמר ראשון)

 

עיקרון קיבוצי?

מתחת לכותרת "מתן מענה מיטבי לצרכיו של הפרט בקיבוץ", ניסחו אצלנו מעין "לוגיקה קיבוצית סוציאליסטית", שיש עניין לבחון את אמיתותה. לנוחות הקורא המשפטים המקוריים מוספרו ונערכו כמשוואה לוגית:

1.      אם הקיבוץ הוא חברה וארגון, שתכליתו היא האדם והוא גם קיים בשבילו.

2.      ואם הקיבוץ מבוסס על עיקרון ההדדיות בין האדם והחברה.

3.      אזי האדם נותן את כל יכולותיו לחברה.

4.      ואילו החברה נותנת לאדם מענה לכל צרכיו.

האם המסקנות באמת נובעות מההנחות? קשה להשתכנע שכך הם פני הדברים.

 

נימוקים מקשים:

א)      נאמר, כי נכון שהקיבוץ קיים עבור האדם והוא מיוסד על הדדיות אתו.

ב)      אך כיצד יגרום הארגון ויפקח, שהחברים אכן ימסרו לו את כל יכולותיהם?

ג)       ומה יביא את החברים לחשוב, שנתינת כל יכולותיהם לחברה תשחק באמת לטובתם?
האם בכל מקרה נתינת היכולות לארגון, מהווה מרשם היוצר יתרונות בטוחים לפרט?
האם לא ייתכן, כי מצויה כאן סתירה?! מכל-מקום, יש להבהיר זאת לפני תחילת העבודה.

ד)      כיצד הארגון יכול לדעת, שהוא מספק לחבריו את כל צורכיהם? הרי לשם כך היה עליו לרכז צרכים רבים ומגוונים במאגרים פתוחים, או שהחבר ינסח את כל צרכיו ויגישם לארגון.
וכדי להימנע מדמגוגיה נאמר מיד, כי התקציב האישי איננו ביטוי מלא לכל צרכי החברים.

 

מיהו הקובע כאן?

מניסוח הדברים מסתבר, שהדוברים בשם החברה אינם רואים באדם הפרטי פרטנר שווה ערך. משפטים 3 ו-4 מסגירים, כי הארגון אמור לקבוע את מעשי האדם כמוסר הכוח, ובעיקר את צרכיו וכיצד הם יסופקו לו. זהו, ככל-הנראה, הרעיון הסוציאליסטי, אשר לפי בובר, פרודון כתב עליו למרקס: "אל נא נבוא אנו לחתל את העם בדוקטרינות".

 

אך גם אם הנתונים הללו נקבעים במסגרת הדיון הכללי, הנה האדם, כאדם, איננו שותף אמיתי לגיבוש פעולותיו וצרכיו, מאחר שהרוב לא משתתף כלל באסיפה. לא משנה כאן ההנחה, הנכונה כשלעצמה, כי מי שלא בא לשיחה מפקיע מעצמו את כושר ההכרעה אך מחויב לה. העובדה נשארת, שרוב החברים אינם לוקחים חלק בניסוח צרכיהם ולכך אפשר להוסיף, כי ממילא גם בשיחה עצמה לא נקבעים באמת עיקרי הדברים. מהיכן, מגיעה היומרה לדעת יותר טוב מהפרט מה נחוץ לו?

 

נוסחה נכונה פעמיים ומסקנות בצידה

נוסחת "נתינת כל הכוח וסיפוק כל הצרכים", עשויה להימצא אמיתית פעמיים בלבד. פעם ראשונה, בחברת אביונים המגויסת למשימותיה, שם ממילא אין מה לחלק ואזי כולם מקבלים שווה על-אף שונותם. פעם שנייה, בלתי ריאלית בעליל, בחברת שפע מוחלט, שבה הכל, אבל הכל, ניתן ללא מגבלות.

 

בין שני הקטבים אי אפשר באמת לאכוף על החברים למסור את כל כוחם לחברה והם עושים זאת רק בהתאם לראות עיניהם (מי יותר, מי פחות ומי בכלל לא). אך אפשרי בהחלט לתת לכולם תקציב שווה (לא כל הצרכים), למרות אי השוויון שבמאמץ. האם אנשים יקבלו מצב כזה לעולם?!

 

ואולי אף חשוב יותר: האם האדם החי בחברה חופשית יסכים לוותר לתמיד על מידה רבה של חופש הרצון, חופש היוזמה, חרות ההחלטה וכד'? ספק רב! יוצא, שבתוך הנוסחה הקיבוצית סוציאליסטית לכאורה, מצויה כל הלוגיקה שלא תאפשר את קיומה האין סופי. בלב השיטה נחבא כבר מנגנון ההרס העצמי שלה בדיוק כמו גם בשמש הנותנת את אורה.

 

מסקנה נוספת: לא אידיאולוגיה חסרה לאנשים, אלא נכונות לוותר באופן גורף על תחושת החופש וחרות הרצון, גם אם אלה בעצמם בעיתיים לא במעט. ובכלל, מהי אידיאולוגיה? במילים פשוטות, הרי זוהי דת או כת עבור חילונים! לא צריך להסביר, לבחון או לבסס אותה באופן רציונאלי. וככל הרבנים, גם "רבני" האידיאולוגיה עוסקים בקוסמוס, אך בניגוד לדת האלוהים, כמה אנשים חופשיים יסכימו לחיות על פי אמות-מידה ממין כזה בדרך קבע?

 


נכתב בתאריך
30/9/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו