עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קץ ההשפעה מבפנים - מתמיכת מזכירות התנועה ברפורמת הקרקעות של נתניהו, ניתן ללמוד כי פג תוקפו של 'הניסיון להשפיע מבפנים' של המטה השיתופי

קץ ההשפעה מבפנים

מאת עזרא דלומי

 

מתמיכתה של מזכירות התנועה הקיבוצית בהפרטת הקרקעות של נתניהו, ניתן להסיק בבירור שתפיסת המשפיעים מבפנים שהנחתה את המטה השיתופי מיצתה את עצמה

 

בחודש אוגוסט 2009 נפל דבר. הכנסת, בתמיכתם של רוב חברי סיעת העבודה, הצביעה לטובת רפורמת הקרקעות של נתניהו. בכך נפתח השער - צר בשלב זה - להפרטת קרקעות הלאום. "אם כל ההפרטות" כונה המהלך הזה, שהביא לידי מיצוי את מדיניות ההפרטות של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. ראשי התנועה הקיבוצית לא רק תמכו במהלך הזה, חלקם פעלו כשתדלנים שלו. מזכיר התנועה, זאב שור, התגייס בעצמו כדי להאיץ בחברי סיעת העבודה לחדול מהתנגדותם ולתמוך ברפורמה, לאחר ששופצה מעט כדי להיטיב עם חלק מהקיבוצים, העשויים לצאת ממנה עם מעט מתאוותם בידם.

 

אדמה איננה מכבסה, אדמה היא לא חדר אוכל, אדמה היא אפילו לא תקציב אישי. אדמה זה הכל: אתוס, תרבות, תחושת שייכות וזיקה אל הארץ, הדברים הכי יסודיים של הציונות שהקיבוץ היה חוד החנית שלה. למעשה, בישראל, אין יותר נייר לקמוס מאשר היחס אל הפרטת הקרקע כדי להבהיר את ההבדל בין קפיטליזם לסוציאל דמוקרטיה.

***

תמיכתה של מזכירות התנועה הקיבוצית בהפרטת הקרקע, מבטאת את קריסת התפיסה של "הניסיון להשפיע מבפנים", שהנחתה עד כה את המטה השיתופי. אמת, היה סיבוב הצבעה ראשון בכנסת שבו לא היה לממשלה רוב. לחץ ציבורי גדול של גופים סוציאליסטים וסוציאל-דמוקרטיים, בהובלה מרשימה של "החולצות הכחולות", ובהשתתפות פעילה של המטה השיתופי, מנע מנתניהו רוב בסיבוב זה. אבל הרוב הזה לא שרד זמן רב, בין השאר משום שבתוך תוכם ראשי התנועה הקיבוצית לא התנגדו להפרטה הזו. מכתבו של זאב שור לחברי סיעת העבודה, הקורא להם לתמוך בהפרטה, והגיבוי שנתנו חברים מרכזיים אחרים למהלך, מעיד שהם אפילו לא היו ניטרליים. מי שכינה את הקיבוצים השיתופיים "מגדלור", הפנה עורף לדרכם ברגע של הכרעה מהותית.

 

משקרסה תפיסת ההשפעה מבפנים, ראוי לשאול האם יש להמשיך בה. טיפות הדיו השיתופיות שמזליף המטה השיתופי, במאמצים רבים, אל מימי ההפרטה כבר לא משנים את צבעם. קורה ההיפך - הצבע השיתופי הולך ואובד בתוך המים המופרטים. הניסיון להתלות על אחוריה של עגלת ההפרטה התנועתית, בתקווה להאט את קצב נסיעתה, מניב הישג כלשהו בעיקול מסוים של הדרך - למשל בדיון על הגדלת גובה הפנסיה מ-35% ל-40% מן השכר הממוצע - אך הוא לא מסיט את העגלה ממסלולה. הוא כבר לא יכול להסיט. וכך, כמעט מבלי לחוש בכך, הופך המטה השיתופי לאחד מנוסעי העגלה. בסדר, הוא מתקומם, מנסה לרגע לתפוס את המושכות, אבל אין ביכולתו לבלמה. הגיעה העת לקחת אתנחתא, לרדת לצד הדרך ולחשוב אם תפיסת "המשפעים מבפנים" לא מיצתה את עצמה. העגלה הרי לא תברח, ואם תברח - היא נוסעת אל יעד מוכר.

***

מבנה ארגוני איננו מטרה. הוא אמצעי. הקמת שני מעגלים בתנועה הקיבוצית - מעגל שיתופי ומעגל "מתחדש" - הפעילים תחת קורת גג אחת, הייתה בתקופה שבה איש לא חשב על פערי שכר של פי חמישה וששה הקיימים כיום בקיבוצים המופרטים. המחשבה הייתה שייווצרו איזונים ומגבלות בתהליכי ההפרטה, שיאפשרו קיום של בסיס רעיוני-קיבוצי משותף בין הזרמים. ההנחה הזאת התבדתה: רוב גדול של הקיבוצים מתקדם במהירות בתהליך של מעבר למבנה של ישוב קהילתי כזה או אחר. אחרים מבקשים לעצמם סיווג של מושב. וגם אם בכמה מן הקיבוצים מופעלים לחצים לא נעימים על סרבני ההפרטה, קשה לומר שאין זה רצון הרוב. מדובר בבחירה ערכית של רוב משמעותי מקרב החברים. אני כותב "בחירה ערכית" כדי לסתור את הטענה שהחלטות על הפרטה מתקבלות רק כתשובה למשבר כלכלי. יש כאן אקט של בחירה מהותית, שהרי יש גם קיבוצים עשירים שהפריטו את אורחות חייהם. אלה המציגים זאת ככורח, יכלו לפחות לשמור על קצת יותר סולידאריות בפערי השכר בין החברים, מה שברוב המקומות לא קורה. תמיכה של מזכירות התנועה במהלך כל-כך קיצוני כמו הפרטת קרקעות, גם היא יכולה ללמד שמדובר בהכרעה אסטרטגית. שום כורח או אילוץ אמיתי לא היו כאן. כמו רוב הקיבוצים, העדיפה המזכירות את הברירה הקפיטליסטית, שלא לומר האנטי ציונית.

***

במצב דברים זה המטה השיתופי זקוק לחשיבה מחודשת על טיב ומבנה היחסים בין המעגלים התנועתיים. קשה להיות חבר במשרה מלאה בתנועה שדרכה כבר לא כל כך דרכך בעוד ידיך כבולות. מן הבחינה זאת הותיר הכנס השנתי בבארי תחושה של החמצה. סביר להניח שרוב המשתתפים הכנס מכירים ביתרון השותפות והשוויון. השאלה מה שווים רעיונות יפים כשהדרך למימושם או-טו-טו חסומה.

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
24/9/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו