עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הרחבה שמחה - אצלנו יש הרחבה שמצליחה, אז למה שלא יכתבו פעם עלינו, ולא רק על ההרחבות שמתכסחות עם הקיבוץ

הרחבה שמחה

מאת יזהר בן נחום

 

אצלנו יש הרחבה שמצליחה, אז למה שלא יכתבו פעם עלינו, ולא רק על ההרחבות שמתכסחות עם הקיבוץ

 

באחד הגיליונות הקרובים של "ידיעות הקיבוץ" אמורה להופיע כתבה על בית קמה. זו תהיה כתבה, אוהדת, מפרגנת. מה פתאום? למה דווקא עכשיו? למי שגר בבית קמה לא צריך לספר שכבר הרבה זמן קורים במקום הזה דברים טובים. קחו לדוגמה את חג ה-60. קיבוצים רבים חוגגים השנה ששים ורבים מהם זכו לכך שהדבר יצוין בעיתון. בית קמה - יוק! רוצים דוגמה טרייה יותר? קחו את "חוף הסופש". מתי ראיתם כל כך הרבה מוסדניקים? ומה זה בכלל המילה הזאת "מוסדניקים"? הרי הילדים האלה, שרובם מההרחבה, לומדים בבית הספר התיכון "מבואות הנגב" ולא באיזה "מוסד" שמוצניקי אנכרוניסטי שכבר לא קיים. דרך אגב, הם דווקא גאים להיקרא "מוסדניקים" וגם לפעול בהתנדבות כמו המוסדניקים של פעם.

 

בכלל, מלא פה ילדים. עוד מעט תיוולד לי עוד נכדה (בבית קמה, כן, בבית קמה!) ואין לה עוד בית תינוקות. כלומר, יש בבית קמה בית תינוקות, אבל אחד לא מספיק. בבית הספר היסודי האזורי יש לבית קמה יותר ילדים מאשר לכל יישוב אחר. אז למה לא כותבים על זה בעיתונות הקיבוצית? אולי אני אשם, אבל אני מודה: לא הרגשתי נוח לנצל את העובדה שאני נמנה עם צוות הכותבים הקבוע של העיתון כדי לעשות פרומושן ליישוב שאני חבר בו ועל הדרך גם לוועדת התרבות של היישוב, שבמקרה אני מרכז אותה. עד שיום אחד פנתה אלי חברתנו סיגל ושאלה: "תגיד, כל הזמן כותבים ב'ידיעות הקיבוץ' שהרחבות בקיבוצים הן דבר מאוד בעייתי ומביאים דוגמאות מהקיבוץ הזה והקיבוץ ההוא על סכסוכים ותביעות משפטיות. אצלנו יש הרחבה שמצליחה, אז למה שלא יכתבו פעם עלינו?" רציתי לספר לה על אשתו של ברוך ג'מילי, ששאלה אותו: "למה אתה לא כותב עלי אף פעם?" וקיבלה את התשובה: "כי את כל הזמן זזה", אבל לא הייתי בטוח שהיא יודעת מי זה ברוך ג'מילי והבטחתי לקדם את הנושא. פניתי למערכת העיתון ("זה לא אני, זו סיגל") והם דווקא קיבלו בשמחה את הרעיון.

***

מרגע זה ואילך לא נדרש ממני הרבה: כמה שמות של מרואיינים אפשריים, כולל מספרי הטלפונים הניידים שלהם, משלוח תמונות וגם שמות הצלמים וכתובות הדוא"ל שלהם. אה, כן, שלחתי למערכת גם תמצית של תולדות בית קמה. מעבר לכך, אין לי שמץ של מושג מה ייכתב באותה כתבה מפרגנת על בית קמה. הרי על-פי כל קריטריון עיתונאי מקובל - "אין סיפור". ולא שהכל מושלם בבית קמה ולאף אחד אין תלונות. התלונה האחרונה שקיבלתי מתייחסת לשירת הסולו של דותי בערב "חוף הסופש". פעם אחר פעם שר הזמר הצעיר "הרצל כבר הגיע", כשאת האות ה"א במילה "הגיע" הוא מבטא בצירה ולא בחיריק.

 

יש, כמובן, גם בעיות רציניות יותר ולפחות בחלק מהן הטיפול נמשך זמן רב מדי וההתקדמות איטית מדי. הבעיה היא שאף אחד מהנושאים הבעייתיים לא הבשיל עד היום לכדי סיפור ששווה לכתוב עליו בעיתון. אין אקשן. אין דם ויש סכנה ממשית שהכתבה תיראה מלוקקת ולכן לא אמינה. אז מה עושים? פעם סיפר לי אחד מוותיקי גבעת-חיים איחוד איך הוקם הקיבוץ. זה היה בימי הפילוג המפורסם בקיבוץ המאוחד. אחרי שהמפא"יניקים בעין-חרוד ואשדות-יעקב קיבלו אישור להקים קיבוצים חדשים, ביקשו גם המפא"יניקים של גבעת חיים אישור לעבור את הכביש ולהקים קיבוץ נפרד. "בעין-חרוד היו מכות", אמרו להם. "עד שלא יהיו גם אצלכם מכות, לא תקבלו אישור". נמלכו חכמי גבעת-חיים בדעתם ומצאו עצה. מישהו טלפן למערכת "דבר" ומסר ידיעה לעיתון שבגבעת-חיים היו מכות. הרצפלד קרא בעיתון שבגבעת חיים היו מכות ואישר את הקמת הקיבוץ החדש.

 

לנו, בבית קמה, אין סיבה לפברק מכות. כל מה שאנחנו רוצים זה שיאמינו לנו שהסיפור היפה שלנו אמיתי.

 

למאמרים של יזהר בן נחום

נכתב בתאריך
3/9/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו