עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הגורם הסמוי מן העין - לבעלי הנכסים הפרטיים בקיבוץ יש עניין בתהליך ההפרטה לא פחות מהמנהלים

הגורם הסמוי מן העין

מאת עזרא דלומי

 

נהוג לראות בשכבת המנהלים בקיבוצים את הגורם העיקרי הדוחף להפרטה. ישנו עוד גורם שנוטים להתעלם ממנו - בעלי הנכסים הפרטיים, המבקשים למלא בכספם את החור שיצרו קיצוצי התקציבים בכיסם

 

רבים נוהגים לראות בשכבת המנהלים בקיבוצים את הלובי העיקרי של תהליך ההפרטה. אכן, לשכבה זאת יש הרבה מה להרוויח מן התהליך: שכר גבוה יותר משאר החברים; שוט שיאפשר לה לפטר "פרזיטים" בהליך מזורז; "שחרור" מן הצורך בדיונים בוועדות ובאסיפה אליהן היא מתייחסת כאל "גורם מכביד" בקבלת ההחלטות.

 

אלא שישנו גורם נוסף, מרכזי לא פחות אך סמוי מן העין, שיש לו עניין בהפרטה. המדובר בבעלי הנכסים הפרטיים שלא תמיד מוכנים לשאת את מצוקת המשבר - בעיקר אם הוא מתמשך - ולהדק את החגורה, בעוד האלטרנטיבה מונחת בכיסם.

 

מבט על כמויות הרכב הפרטי הנכנס לקיבוצים במהירות הבזק, מיד לאחר אישור תהליך ההפרטה; מבט על תנופת הבנייה הפרטית המתרחבת ברבים מן הקיבוצים ה"מתחדשים"; מבט על היקף ההוצאה הפרטית הגדלה אצל חלק מהחברים, למרות ביטול רבים מהתקציבי הצריכה המשותפים, יכולים לתת מושג על חלקם של הנכסים הפרטיים בקידום ההפרטות. מתברר שהרבה כסף "ששכב מתחת לבלטות", שבקיבוץ השיתופי יכולת השימוש בו מוגבלת, חיפש דרך להלבין את עצמו בתהליך ההפרטה. לכסף זה יש השפעה שקשה להגזים בחשיבותה על המצב הכלכלי בקיבוצים "המתחדשים". הוא ממיר חלק נכבד מההוצאה הציבורית המתכווצת.

 

קשה לאמוד את השפעתה של תופעה זאת בלא שנערך סקר על היקפה. באין נתונים מספריים בדוקים, מה שנותר הוא להסתפק במראה עיניים. לעתים זה לא מעט.

 

***

"צוק העתים" (שם דמיוני) הוא קיבוץ "מתחדש" שהוקם על-ידי חברי גרעינים עירוניים שהוריהם הולכים בשנים האחרונות לעולמם ומותירים לבניהם (לחלקם לפחות) רכוש, נכסים וירושות. כסף זה משמש את חברי צוק העתים לרכישת רכב פרטי, שיפוץ והרחבת בתים, נסיעות תכופות לחו"ל ועוד כיו"ב. וכך, פחות משנה מיום ההפרטה, כבר היו ליותר ממחצית החברים מכוניות פרטיות, מה שהביא לצמצום מספר הרכבים של הקיבוץ מ-22 ל-10. השאר נמכר. במקביל קוזזה הסובסידיה הקיבוצית לקילומטרז' - הרכב הוא פרטי ממילא - צומצמו שעות טיפולים במוסך, עלויות רישוי, ביטוחים ועוד. זהו קיזוז של מאות אלפי שקלים בהוצאה הציבורית של צוק העתים.

 

ההיתר לשפץ דירות הניב הרחבה (לעתים אף הכפלה) של רבות מדירות החברים ואיבזורן במדיחי כלים, תנורי בישול, מכונות ומייבשי כביסה. בכך צומצמה ההוצאה הציבורית על שכר עבודה לבנאים, על חומרי בניין, אנרגיה, מים, מכבסה ועוד. אין לטעות, שכר העבודה שמקבל החבר איננו מאפשר הוצאות כאלה.

 

אלה כמובן רק מקצת מן הדוגמאות, שהרי גם לימודי בנים, קורסי העשרה, חוגים, נסיעות לחו"ל, כבר אינם מתוקצבים על-ידי הקיבוץ וממומנים, בחלקם לפחות, ממקורות חוץ. לקיזוז הגדול הזה בהוצאה הציבורית יש השפעה דרמטית על דוחות רווח והפסד של רבים מהקיבוצים המופרטים, אך היא איננה משתקפת בהם. סעיף ההוצאות קטן, בעוד ההוצאה של החברים גדלה. ההוקוס פוקוס הזה הוא בעיקרו תוצר של כספים פרטיים שלא קיימים בדוחות.

***

תמונת מצב זו ראוי שתפורק למרכיביה. כשהיקף הכסף הפרטי הפך לכל כך דומיננטי בתהליך השינוי, יש לקחתו בחשבון בעת הצגת הנתונים. כמו בכלכלה הלאומית גם בכלכלה הקיבוצית המופרטת, חשוב לחלק את סעיפי ההוצאה ל"ציבורית" ו"פרטית", כדי לקבל תמונת אמת. פילוח בין סוגי ההוצאה ילמד גם על מצבה של החברה - כמה מן השיפור נובע מהתייעלות אמיתית, כמה ממנו נשען על קביהם של כספי החברים. בדיקה כזו עשויה לגלות שכסף פרטי החוסך הוצאה ציבורית מזין לא רק את בעליו, אלא גם מאפשר - בעקיפין, אף אם לא לכך יועד - לפנות מקורות לרשתות הביטחון.

 

לא בטוח שקיבוץ צוק העתים הוא דוגמא מייצגת. בין קיבוצי השינוי ישנם ישובים ותיקים יותר של עולי אירופה שבהם, באין הורים מורישים - אין מקורות פרטיים רבים. ייתכן ובקיבוצים אלה התוצאות הכלכליות של השינוי יהיו אחרות. סקר שיאפיין את הקשר בין השיפור שחל בקיבוץ "המתחדש" לבין היקף ההכנסות הפרטיות של החברים, הוא תנאי הכרחי לקבלת תמונה אמיתית על המתרחש.

 

***

שאלת הרכוש הפרטי מלווה את ההיסטוריה הקיבוצית כצל משחר נעוריה. היא צצה ועלתה בעניינים שהיום נראים כזוטות - כלי נגינה שהביא עימו חבר, קומקום, רדיו ועוד מיני חפצים - שעוררו קנאה וצרות עין בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". השאלה החריפה במיוחד בתקופת השילומים מגרמניה: בחלק מן הקיבוצים העבירו החברים את הרנטות לקופה המשותפת לצורך השקעה ציבורית (למשל, מועדון) שהיום אין בה שימוש, או שכספם "נשרף" בהסדרי החובות; בחלק אחר חששו לגעת בנושא בשל נפיצותו.

 

מתברר שדור המייסדים העריך נכונה את הסתירה בין חברה שוויונית לבעלות של יחידים על רכוש פרטי, את הבעיה הנוצרת כשיש בקיבוץ עני חברים עשירים. לשיטתו, וכך גם נכתב בתקנון הקיבוץ, בעלות על רכוש פרטי - אסורה. בעשורים האחרונים, אולי גם בצל המשברים, מתייחסים בקיבוצים אל נכסים פרטיים - גם אם הם רבים - כאל עניין שמחוץ לתחום עיסוקו של הקיבוץ. בין אם מתעלמים, בין אם לא, חשוב לדעת שנכסים אלה מהווים את אחד ממנועי ההפרטה.

***

מרבים לטעון שהשומן הקיבוצי מאפשר לקיבוצים השיתופיים לשמר בהצלחה את אורח חייהם השוויוני מבלי לוותר על עקרונות הליבה השיתופיים. עפ"י אותו עיקרון, מותר להניח שמה שסייע לחלק מקיבוצי השינוי לצוף הוא גם מידה של שומן פרטי.

 

ירושות, מטבען, הן "אוצר מתכלה". זאת לא הכנסה קבועה שמקורה בעבודה, אלא זכייה חד פעמית שבתומה יגלה בעלי הירושה הממוצעת שהוא היה שמן בגלגלי ההפרטה. היא שירתה אותו בתהליך "הלבנת ההון", אך לא הרבה יותר מכך. לאורך זמן נועדה ההפרטה להיטיב עם שכבת המנהלים, מקבלי השכר הגבוה.

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
30/8/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו