עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חצי הכוס המלאה - אלמלא הייתה מפלגת העבודה חברה בקואליציה, החוקים שעניינם מימוש זכויות עובדים, כלל לא היו נולדים

חצי הכוס המלאה

מאת מיכה אשחר

 

כמדומני שלא יכולה להיות מחלוקת: אלמלא הייתה מפלגת העבודה חברה בקואליציה, החוקים שעניינם במימוש זכויות עובדים, כלל לא היו נולדים

 

באתר הכנסת מופיעים החוקים שעברו בקריאה שניה ושלישית (נוסח לא רשמי).

 

ארבעת החוקים שעברו ביום 3 באוגוסט 2009, הם:

 

1.      חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס` 8). חוק זה מחייב מעביד לנהל משא ומתן עם נציגות עובדים. החוק זכה לביקורת חריפה מצד מעסיקים רבים, וכמובן מעל דפי "דה-מארקר".

2.      חוק הגנת השכר (עיצום כספי). חוק זה נותן שיניים חדשות וחדות למעשים המהווים הפרה של חוק הגנת השכר. בין היתר הוא מאפשר אכיפה מנהלית של החוק, בלי שהעובדים יצטרכו לחכות עד לסופו של הליך משפטי ממושך. זה חשוב, מפני שהעובד בדרך כלל, צריך לקבל את הפיצויים שלו בזמן. בנוסף, ואם עד עכשיו זה לא הספיק כדי להרגיז את "דה-מארקר", אפשר להטיל קנס כספי לא רק על המעסיק הרשמי אלא גם על מי שהזמין את השירות. לעניין זה חשיבות עצומה. עובדה היא כי המדינה היא המעסיק הגדול ביותר של קבלנים. המדינה מעסיקה הרבה יותר עובדים בעקיפין, באמצעות קבלנים מאשר באופן ישיר כעובדי מדינה.
הסבר:
משרדי ממשלה וכן מוסדות ציבוריים כמו קופות חולים, קנו
לעתים קרובות שירות במחיר שבו היה ברור כי הקבלן התכוון לתרום ללקוח מכספו (מצחיק מאוד) או, כי העובדים לא קיבלו את המגיע להם על פי חוק. לכאורה אותם מוסדות אפשרו שוד של עובדים באמצעות עבירות על החוק. התופעה איננה שולית בשום אופן; היא פגעה בעשרות אלפי עובדים.
מעתה לא יוכל עוד מזמין השירות לסובב את הגב ולטעון כי האחריות לנעשה איננה חלה עליו. ואם זה לא היה מספיק ברור, נקבע בחוק בסעיף 21, כי:
"דין המדינה כמזמין שירות לעניין חוק זה כדין כל מזמין שירות אחר."

3.      חוק התפלגות סיעה (תיקוני חקיקה). חוק זה זכה לכינוי "חוק מופז" וקובע בפשטות כי יכולים להתפלג מסיעה בכנסת, שליש מחברי הסיעה או שבעה חברי כנסת.

4.      החוק הרביעי והאחרון שעבר באותו תאריך, קיבל פרסום קצת יותר נרחב, בין היתר באתר "שווים". נוסחו של חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון מס' 7), הוא גם ארוך הרבה יותר.

 

עקבתי אחרי הוויכוח הציבורי בעניין (לא באופן צמוד מדי) ועלו בי תמיהות שונות. מדוע המועצות האזוריות תומכות בחוק? מדוע באמת טרח איציק באדר להופיע בישיבת סיעת "העבודה" בכנסת כדי לתמוך בחוק? כל אלה הם בשר מבשרנו, ואם יש לנו בעיה אתם - יש לנו בעיה.

 

מה אתם חושבים שעשיתי? - אשכרה, קראתי את נוסח החוק. התמיהות התגברו.

 

החוק מאפשר לחוכרי קרקע המיועדת למגורים, להעביר אותה לבעלותם. עיקרון זה עולה כבר מדו"ח הוועדה הציבורית לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל (ועדת גדיש). הוועדה סיימה את דיוניה בדצמבר 2004, אך למרבה הצער נפטר יו"ר הוועדה יעקב גדיש בחודש ינואר 2005. דבר זה עיכב את פרסום הדו"ח באופן פורמלי, אך לא ניתן לומר בשום אופן כי גדיש לא היה שותף להמלצה כלשהי שמופיעה בדו"ח.

 

האם היה גדיש חלילה "ניאו-ליברל"? אני מסופק. ייתכן שיש כבר כמה "סוציאל-דמוקרטים" שבעיניהם, כל מי שחשוד בציונות הוא "ניאו-ליברל". אבל אני משתדל לא לבדוק את הדברים לגופו של אדם או לפי שייכותו למועדון כזה או אחר. אני מציע לקרוא קריאה משעממת, מפרכת ואיטית: אין להצעה זו שום סיכוי. בנוסף, אין שום סיכוי שמישהו יקרא את המאמר הזה עד סופו, אם הוא יעסוק באמת בתוכן הדברים.

 

***

לב הבעיה, כמו שאמרי רון עמד עליה טוב ממני, הוא שבאמת דרושה רפורמה: מנהל מקרקעי ישראל מעורב במתן אישורים באופן שהופך – אפילו את הכתיבה עליו, למעשה שמצריך יותר סבלנות ממה שיש לאנשים רגילים כמוני. המנהל הוא גוף שהופך את המונח "ביורוקרטיה" לבדיחה, המנהל איננו מוציא שם רע לגופים מאובנים, כי יש בו פחות חיים מאשר במאובן, המנהל הוא חור שחור שבולע את זמנם של מרכזי משק ומנהלי פרוייקטים.

 

נכון: יש הבדלים בין המלצות ועדת גדיש לבין החוק שהתקבל. למשל, ועדת גדיש הציעה שתי דרכים אפשריות להקטין את החיכוך בין המנהל לבין החוכרים: האחת, החכרה של מלוא הזכויות הקיימות והעתידיות, והשנייה, הקניית בעלות על הקרקע. לעומת זאת, החוק הלך על מודל הקניית הבעלות.

 

יש גם הבדלים בין נוסח החוק כפי שהוגש לכנסת, לבין הנוסח שהתקבל - בין היתר בזכות הצעת הפשרה של ח"כ שלי יחימוביץ'. מעניין מה היה קורה אם מפלגת העבודה לא הייתה בממשלה. (לגבי דבר שאיננו קשור בחוק מנהל מקרקעי ישראל, כמדומני שלא יכולה להיות מחלוקת: החוקים שעניינם במימוש זכויות עובדים, כלל לא היו נולדים).

 

ההפליה בין החוכר העירוני לבין חוכרים אחרים ("בנחלות ומשקי עזר במושבים, ובשטחי מחנה בקיבוצים") קיימת גם היא בדו"ח ועדת גדיש. דו"ח גדיש כורך את הדברים באישור החלטה 979 של מועצת מקרקעי ישראל.

***

עכשיו, האם מה שאני כותב נכון? האם זה מדוייק? ואולי בכלל, אני טועה או מטעה באופן מסירת המידע, בהשמטה של פרטים רלוונטיים? כל זה הרי מצריך סדינים שלמים של עמודים. למי יש כוח לקרוא דברים כאלה? הרבה יותר נוח לכתוב (וגם לקרוא) מטחנות של פראזות על סוציאל דמוקרטיה.

 

למי יש כוח להתייחס לנושא לא-סקסי בעליל כמו מימוש (במציאות, לא במאמרים שיקרבו אותי אל הקביעות האקדמית) של זכויות עובדים? איזה רייטינג יש לדברים אפורים כאלה?

 

כסוציאליסט, אני נאנח, ומעדיף למיין דגים.

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
25/8/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו