עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / בורות המים של עמוס קינן - אהבת המולדת של עמוס קינן היא אהבה של בן הארץ האוהב את מולדתו וקשור אליה בעבותות

שיתופי-חדשני / בורות המים של עמוס קינן

אורי הייטנר

 

אהבת המולדת של עמוס קינן היא אהבה של בן הארץ האוהב את מולדתו וקשור אליה בעבותות. הוא כתב על הקשר שלו למולדת כפי שכתבו רק המרים שביריביו הפוליטיים

 

בשנת 1982 הפגיש איש הטלוויזיה מוטי קירשנבאום את היוצרים נעמי שמר ועמוס קינן בכמה אתרים ברחבי הארץ, בהם הם שוחחו ביניהם על אהבת הארץ ומסקנותיה. "אל בורות המים", נקרא הסרט שביים, ונעמי שמר כתבה לו את שיר הנושא.

 

הבחירה בשני היוצרים הללו לא הייתה מקרית. שני כותבים מוכשרים מאוד, בני אותו דור (עמוס קינן מבוגר מנעמי שמר בשלוש שנים), יודעי ואוהבי עברית, יודעי ואוהבי תנ"ך, שני אוהבי ארץ ישראל ויודעי ארץ ישראל שאהבת המולדת נוכחת מאוד ביצירתם. אך מקור האהבה שלהם שונה כל כך, והמסקנות האופרטיביות אחרות כל כך.

 

אהבת המולדת של נעמי שמר היא אהבה יהודית את מולדת היהודים. היא אוהבת את ארץ ישראל כארצו של עם ישראל, כחלק מראיה גלובלית המחברת אותה לכל דבר יהודי - אל העם היהודי באשר הוא, אל ההיסטוריה היהודית לתולדותיה, אל היצירה היהודית הרחבה על כל רבדיה.

 

אהבת המולדת של עמוס קינן היא אהבה ילידית, כנענית; אהבה של בן הארץ האוהב את מולדתו וקשור אליה בעבותות. הקשר שלו לארץ אינו כיהודי אלא כבן הארץ, ושותפיו לאהבה הזו אינם יהודים האוהבים אותה מברוקלין, ממוסקבה או ממרקש, אלא בני הארץ הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים. הזיקה ההיסטורית שלו אינה לעם ישראל, אלא להיסטוריה של ארץ ישראל. אין הוא מחובר ליהודים שערגו לא"י מהגולה, אלא ליושבי הארץ לדורותיה - מהתושבים הקדמונים הכנענים, שקדמו לבני ישראל, דרך בני ישראל העברים וכל יושבי הארץ בשנות גלותו של העם היהודי. החיבור התרבותי שלו אינו ליצירה היהודית אלא ליצירה הארצישראלית. התנ"ך - כן. התנ"ך נכתב בא"י והוא תשתיתו הרוחנית. לעומת זאת, התלמוד הבבלי, ספרות הגאונים, ספרות ימי הביניים, סיפורי חסידים - לא. אלה, שנוצרו בגולה, אינם שייכים לו, הוא אינו שייך אליהם, אין לו זיקה אליהם. בעבורו - זו ספרות זרה.

***

נעמי שמר ועמוס קינן - אותה אהבה, אותה מולדת, אך תשתית רוחנית ותרבותית כל כך שונה. ומסקנות פוליטיות הפוכות - נעמי שמר, אשת א"י השלמה, מתנגדת לוויתורים על חלקי א"י, לוחמת בנסיגות. עמוס קינן רואה בכל חלקי א"י את מולדתו, אך הוא תומך בנסיגה משטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית בהם, במסגרת הסכם שלום.

 

עמוס קינן, שהלך השבוע לעולמו, היה יוצר ייחודי בסגנונו ובתכני כתיבתו. וגם פוליטית - בניגוד לבוז שרוחשים רבים מאנשי השמאל, אלה שהיו חתומים עמו על מאות עצומות וגילויי דעת והפגינו עמו במאות ואלפי הפגנות, לערכים כמו אהבת מולדת ולקשר בין אדם לארצו, שבעיניהם הוא רגש קמאי פרימיטיבי, עמוס קינן כתב על הקשר שלו למולדת כפי שכתבו רק המרים שביריביו הפוליטיים.

 

***

בנושא אחד לא היה פער בין אהבת המולדת שלו לבין המסקנות הפוליטיות הנגזרות ממנה - בסוגיית הגולן. עמוס קינן, שכתב פעם שנופי הגולן מדברים אליו עברית, התנגד לנסיגה מהגולן.

 

ב-1999, בשיא המו"מ שניהל אהוד ברק עם אסד על נסיגה מהגולן, כתב עמוס קינן מכתב לידידו יהודה הראל ממרום גולן, ביקש ממנו להציגו לחבריו מתיישבי הגולן ונתן את רשותו להפיץ את המכתב (ואנו כמובן עשינו זאת בחדווה, כמוצאי שלל רב). כותרת המכתב הייתה "הודעה אישית". וזה נוסח ההודעה:

 

"אני יודע שצריך לעשות שלום עם סוריה. אני יודע שאין שלום עם סוריה ללא החזרת רמת הגולן לסוריה. אבל אינני מסוגל להצביע במשאל עם בעד ההצעה. ידיי, לבי וגם מוחי אינם מסוגלים להחזיר את רמת הגולן היפה והפורחת והמשגשגת לרודן עלוב של ארץ עלובה ונחשלת, שחוץ מצבא אין לה מאומה. אינני מפחד מהצבא הסורי, כשם שאינני מפחד מיציאה ללא תנאי מדרום לבנון. החיזבאללה רוצה אותנו מחוץ ללבנון. אינני מאמין שהחיזבאללה ירדוף אחרינו לתחומי ישראל, ואם אכן כך יעשו בכוחנו לשתק את לבנון. רמת הגולן היא החלק הגיאוגרפי של ארץ ישראל, שבשנת 1919 נמנע מאיתנו בהסכם בין צרפת לבריטניה, שאז היו אימפריות והיום כבר לא. הגולן הוא א"י וא"י לא תימסר לעולם למדינה זרה. עד כאן".

 

***

את אהבתו לגולן ביטא עמוס קינן בקטע היפהפה הבא:

"הגולן שונה. הוא יותר קודר, יותר פראי, יותר הירואי מכל חבל ארץ אחר במקומותינו. סלע הבזלת השחור מייחד אותו. בית הכנסת וחומה לבנה. גם הירוק העז וצבעי הפריחה המרהיבים עם השחור, שונים, מפחדים...

 

בגולן צריך ללכת, מי שאינו הולך בו, אינו רואה אותו. הגולן הוא מקום שאפשר לעבור בו במכונית ולא לדעת שהוא קיים. מי שרוצה לראות אותו, אין לו ברירה אלא לקחת תרמיל על שכם ולרדת. לרדת מהכביש, כמובן. אתה הולך על הרמה החשופה ואינך מנחש שבעוד כמה רגעים תיפול אל נקיק עמוק ותשמע את שאון המים היורדים במפלי ענק. הנשר שמתחתיך מתרומם, אומר לך שאתה נמצא בעצם על שפת מצוק...

 

אתה מהלך בתוך סבך צפוף של הרדופים ועצי ערבה וריח משכר של נענע באוויר. המים שוצפים על פני הסלע, אם אתה רוצה לראות את הכוח שיש במים - כאן הוא! הקירות העתיקים הזקופים והמפלים שלרגליהם בריכות. ועל הבריכות עלי תאנה צפופים - מה ישווה לזה?! קח תרמיל ורד אל הפלג, השתרע בנחת בצל, אבל - קרוב אל המים, וקרוב אל שאונם, אין כמוהם לנסוך שלווה. לשכב על הגב ולהביט אל השמיים. אח"כ לעצום את העיניים - ולהאזין.

 

רק להאזין".

 

יהי זכרו ברוך!

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
13/8/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו