עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני: המשפחה הציונית - בשבחי השותפות בין התנועות הכחולות לכיפות הסרוגות, ומאבקן נגד הפרטת קרקעות הלאום. יש תקווה

שיתופי-חדשני: המשפחה הציונית

מאת אורי הייטנר

 

בשבחי השותפות בין התנועות הכחולות לכיפות הסרוגות, ומאבקן נגד הפרטת קרקעות הלאום. יש תקווה

 

בימים שחלפו מאז כשלון ניסיונו של נתניהו להעביר את הרפורמה של הפרטת קרקעות הלאום, עסקה התקשורת, כהרגלה, בסוגיות הפוליטיקה למיניהן - מי הרוויח ומי הפסיד, איזו פאדיחה הייתה לנתניהו, האם ועד כמה הוא גבר-גבר, איך הוא איבד את ההרתעה, כיצד האירוע ישליך על המשך כהונתו וכן הלאה.

 

אבל דווקא הפרשה הזאת היא אחרת לגמרי, והתקשורת מחמיצה את העיקר. העיקר הוא שהייתה כאן, לראשונה מזה זמן רב, התארגנות אידיאולוגית ערכית מובהקת, של ח"כים מסיעות שונות, מן האופוזיציה והקואליציה, שלא עשו חשבון פוליטי (בו יכלו בעיקר להפסיד), וגם לא עשו חשבון של סיכויי המהלך, אלא פשוט קמו ואמרו: עד כאן, עם זה איננו יכולים לשתף פעולה, כי הדבר נוגד את אמונתנו הציונית והחברתית.

 

גם אם בסופו של דבר הצעת החוק תתקבל, יש ערך רב לעצם ההתארגנות הזאת. יש ערך רב לעצם העובדה שיותר משהייתה זו התארגנות של הח"כים שהצביעו / נעדרו, הייתה זו התארגנות מלמטה, מן הציבור, של צעירים ובני נוער אידיאליסטים וערכיים, שיצאו למאבק ציבורי, ברחוב, בתקשורת ובמפלגות, והצליחו להשפיע. בעיניי, הערך הגדול ביותר הוא לחיבור הנדיר, שעשרות שנים לא נתקלנו בשכמותו, בין החולצות הכחולות לכיפות הסרוגות, בין תנועות הנוער של השמאל הציוני לבין הציונות הדתית. אם לא היה זה שיתוף פעולה חד פעמי - זוהי בשורה גדולה וחשובה יותר מעצם סוגיית הקרקעות.

***

כתושב הגולן, אני חי בקהילה שהוקמה במשותף בידי שני הזרמים הללו בציונות - הציונות העובדת והציונות הדתית. הסינרגיה שיצרה השותפות בין שני הזרמים הללו, חורגת מעבר ליכולת של חילונים ודתיים לשתף פעולה ומעבר ליחסים הטובים בין המגזרים, השונים מהיחסים המקובלים במדינת ישראל. השותפות הזאת יצרה חברה ערכית, סולידארית ואיכותית יותר מכלל החברה הישראלית. שנים רבות אני מייחל לכך ששותפות כזו תהיה מנת חלקה של החברה הישראלית כולה, במקום הפיצול, הפילוג והשסע העמוק בין חילונים ודתיים, שמאל וימין. חיבור כזה עשוי להיעשות בידי צעירים אידיאליסטים החרדים לדמותה של החברה הישראלית, ועשויים ליצור אלטרנטיבה לחברה החומרנית, הצרכנית, המנוכרת, האגואיסטית, המשפטנית, המתפוררת, הנוצרת כאן מתוך חיקוי זול של הצדדים השליליים בתרבות האמריקאית. הבעיה היא, שמי שעשויים ליצור את האלטרנטיבה הזאת עסוקים כבר עשרות שנים במריבה ביניהם בנושאי שלמות הארץ, המדינה הפלסטינית, גבולות המדינה, ההתיישבות / ההתנחלות, השלום והביטחון, ומכלים את כל כוחותיהם במריבה זו. הגרביטציה של האגואיזם החומרני מורידה את החברה הישראלית מטה-מטה, ומי שעשויים, באמצעות שיתוף פעולה ביניהם להעלות אותה מעלה, לערכיות ציונית וחברתית, מכלים כוחותיהם בקרב אינסופי ועקר, על שלום שאין לו פרטנרים.

 

המאבק המשותף בנושא אדמות הלאום; מאבק ערכי על דמותה של החברה הישראלית, עלול להיות הבלחת הרף עין, אך עשוי להיות נקודת מפנה בחברה הישראלית. כדי להפוך את השותפות הזו לדבר קבוע ומשפיע באמת על דמותה של מדינת ישראל, חייב כל צד בברית הזו, לעשות את חשבון נפשו – איפה הוא טעה, איפה הוא הקצין ואיפה הוא יכול לרדת מעצים ולהתפשר על עמדותיו, כדי שברית כזו תתאפשר. ובעיקר - על כל מחנה לבחון מיהם שותפיו ובעלי בריתו.

 

על הציונות הדתית לבחון את עצמה, האם היא מתדרדרת במדרון החלקלק של ההתחרדלות, בדרך להתחרדות; למאיסה בערכי הממלכתיות ולהיגררות אחרי פורעי "נוער הגבעות", ניאו כהניסטים, פרחחי "תג המחיר" וסרבנים למיניהם, או חוזרת לדרך המלך של ממלכתיות ציונית ושל איזון שפוי בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

 

על השמאל הציוני לשאול את עצמו מי הם שותפיו הטבעיים - השמאל הלא ציוני או הציונים שאינם שמאל. על כחולי החולצות לשאול עצמם, האם הם נגררים אחרי השמאל הרדיקלי, הפוסט ציוני, השולל את צדקת הציונות, המזדהה עם האויב הפלסטיני, המעליל עלילות זדוניות על צה"ל, המשכתב את ההיסטוריה הציונית ואת תולדות הסכסוך הישראלי ערבי? האם שותפיו הטבעיים הם "גוש שלום", "יש גבול", "זוכרות", חד"ש, "תעיוש", ו"אנרכיסטים נגד הגדר" למיניהם? (אולי אין זה מקרה, שמי שהנהיגה את השותפות הזאת, היא שלי יחימוביץ' שנאבקה בחריפות נגד ההיסחפות של צעירים מן השמאל הציוני אחרי מועמדותו של דב חנין האנטי ציוני לראשות עיריית ת"א).

 

על כל אחד מהמחנות לבחור האם הוא נגרר אחרי גורמים הרסניים, המפוררים את החברה וקורעים אותה בקיצוניותם, או עם גורמים ציוניים, ממלכתיים, אחראיים, ערכיים, העשויים לבנות אותה מחדש על אדנים ערכיים, כפי שנוסחו במגילת העצמאות.

 

אני מייחל לכך, שהחיבור במאבק על קרקע הלאום הוא ציון דרך מהפכני, של בחירה ציונית ערכית ראויה של שני המחנות. 

***

"הציונות", אמר הסופר עמוס עוז, "היא שם משפחה ולא שם פרטי ויש לפחות תריסר פירושים שונים לציונות. אנשים שונים באו לא"י והביאו עימם תכנית אב או תכנית מתאר שונה מן הקצה אל הקצה".

 

אין ריב יצרי יותר מריב במשפחה. אין קרע כואב יותר מקרע במשפחה. הגיעה השעה לאחות את הקרע הזה ולחבר מחדש את המשפחה הציונית. כן, החיבור הזה מחייב גירושין של כל אחד מחלקי המשפחה, עם גורמים עוינים אליהם חבר בשנות הקרע.

 

נכון, המחלוקת המדינית קשה, אך גם בתוך משפחה נורמטיבית ומאוחדת יש מחלוקות. יש לנהל את המחלוקת בכבוד ובהגינות, תוך הבנה ששאלת תוכנה ודמותה של המדינה חשובה לא פחות משאלת גבולותיה. יש לנהל את המחלוקת תוך ניסוח מחודש של ההסכמה הציונית בדבר זכותנו על ארץ ישראל, צדקת הציונות, ערך ההתיישבות, הצורך בהבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה – מתוך הסכמה זו, גם המחלוקת תתנהל בצורה מתונה יותר, חברית יותר, כראוי למחלוקת בין אחים במשפחה. במקרה הטוב, בירור כזה יגבש הסכמה לאומית רחבה גם בסוגיה המדינית. במקרה הפחות טוב, לא תהיה הסכמה, אך יווצר תיחום למחלוקת מוגבלת, עניינית, שתתנהל בכבוד הדדי ובאחווה.

 

המאבק המשותף על קרקע הלאום הוכיח לנו שיש אלטרנטיבה למלחמת האחים העקרה, המפלגת אותנו כל כך הרבה שנים. האם נשכיל למנף זאת לשינוי עומק בחברה הישראלית?

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
27/7/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו