עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כאור בשולי הענן - במלאות עשר שנים ללכתו מאתנו בטרם עת של מאיר אריאל

כאור בשולי הענן

מאת דודו פלמה

 

האוון והכזב זב אכזב החליפו בשדהו של מאיר אריאל במהלך ארבעים שנה את האור שבשולי הענן אשר בשדה של לאה גולדברג. במלאות עשר שנים ללכתו מאתנו בטרם עת של מאיר אריאל

 

בשנת 1943 כותבת המשוררת לאה גולדברג שיר המתחיל במילים: "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד"... השיר הוא שיר תגובה למוראות מלחמת העולם השנייה כאשר ממדי האסון כבר החלו להתברר ליישוב בארץ, שבחלקו הגדול מתמלא בייסורי מצפון על כך שנותר בחיים. באמצעות השיר ביקשה לאה גולדברג לבטא את זכות החיים של הנשארים בחיים, ולהעמיד אלטרנטיבה, משורטטת בעדינות אקוורלית, לאימי המלחמה. להמציא מרגוע לתחושות הקשות המלוות את האדם נוכח הידיעות הנוראות ההולכות ומצטברות על סף מפתנו התרבותי.

 

על השאלה שהתריסה מולה החברה בארץ: "מה יש לך לומר לנו אל מול האימה והרצח, או יותר נכון, מה את מתכוונת לעשות למען המאמץ המלחמתי", היא משיבה כדרכה בשיר:

 

האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת

או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם

 

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת

על כתפך על ראשך רענן

ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן

 

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע

וראית את השמש בראי השלולית הזהב

ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע

ומותר ומותר לאהוב

 

את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם

וביושר-לבב תהיי ענוה ונכנעת

כאחד הדשאים כאחד האדם.

 

"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם". המקום שלאה גולדברג בוראת בהבל מכושף של מילים מדודות ומאופקות כל-כך, הוא מקום של שחרור גדול לצלם האדם שהגיח חבול ונכה מכבשני המשרפות.

 

בקצהו של השיר מסמנת לאה גולדברג את הדרך האנושית הנכונה שבה לדעתה יש להלך כדי להישאר בני אדם: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם". השדה של לאה גולדברג הוא מקום של מרפא לאדם החבול.

 

לעומת המארשים הצבאיים הגבריים, החסונים ותפוחי השרירים שהעמידה השירה העברית המגויסת מול המלחמה, משרטטת לאה גולדברג בעדינות של אישה שהיא משוררת גדולה, את התקווה המתרקמת בה ליום שעוד יבוא ואפשר יהיה להלך בו בשדה כהלך התם, יום בו מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם. יום שירחב בו השקט כאור בשולי הענן. ובאמת זהו השדה שביקשנו לברוא כאן.

***

עברו חלפו להן 41 שנים ובשנת 1984כותב המשורר והזמר מאיר אריאל שיר תשובה ללאה גולדברג. לשיר הוא קורא "שדות גולדברג". כוחו של משורר טוב בא לידי ביטוי ביכולתו המדויקת להגדיר את אופי הקשר של האדם למקום ולזמן. כל מקום וכל זמן. המקום שתיארה לאה גולדברג היה מקום בו אפשר להלך לבד ללא פחד. מקום שהדברים בו הם פשוטים וחיים ומותר בהם לנגוע. מקום שמותר בו לאהוב. הייתי אומר שזהו גם בעצם מקום נטול כל ציניות מכרסמת. מאיר אריאל בשירו "שדות גולדברג" מגלה לנו מה ארע לשדה המטפורי שלנו כעבור 41 שנה.

 

מול "את תלכי בשדה לבדך" של לאה גולדברג הוא מעמיד אזהרה שבקצה סימן קריאה, "ילדתי שלי אל תלכי לבדך!":

ילדתי שלי
אל תלכי לבדך.
אל תלכי לבדך
בשדה המוזהב.
ילדתי שלי!
אל תלכי לבדך.
הוא ימכור לך מרחב
השדה המוזהב.

הוא יקסום לך אלף גוון
בחידת מרחקיו,
אך בכל מקום לבו אוון
הוא לעיניך זב כזב
זב אכזב.

ילדתי שלי
אל תלכי לבדך.
אל תלכי לבדך
בשדה המוזהב.
ילדתי שלי!
אל תלכי לבדך.
הוא ימכור אם ואב
השדה המוזהב.
הוא ייתן לך רעננה
הוא יביא לך מטר רץ.
פרדס- חנה, כרכור, צל עלי בננה
רק לבך הנמרץ, נמרט, נסחט
ונמחץ

ילדתי שלי
אל תלכי לבדך.
אל תלכי לבדך

בשדה המוזהב.

בחיים עובר שבוע
עוד מעט נרדם.
לב נודד אל מבוע
אל שלחייך פרדס רימונים
כפרים עם נרדים.

ילדתי שלי
אל תלכי לבדך.
 אל תלכי לבדך בשדה המוזהב

ילדתי שלי.

 

ובכן, מה שמעניין הוא ששניהם מתארים את אותו המקום. אבל בשני זמנים שונים. וכן, כך ניראה היום השדה שלנו. כל כך ציני ונמדד ומתנדל"ן לו במטר רץ שלו. בשדה המוזהב מוכרים גם אם וגם אב. המרנו את פשטותם של החיים שבהם היה מותר לנגוע ולאהוב, בקסם אלף הגוונים ובחידת המרחקים. האוון והכזב זב אכזב החליפו את האור שבשולי הענן. לאה גולדברג ומאיר אריאל שוב אינם הולכים לבדם בשדה. אבל גם אף אחד אחר כבר לא הולך בו. היה שדה ואיננו עוד. הוא הוחלף בשדה המוזהב.

 

האדם בשירה של לאה גולדברג נמצא קרוב אצל השדה. בשירו של מאיר אריאל הוא מורחק ממנו. לאה גולדברג ומאיר אריאל שניהם כבר אינם. גם אנחנו. מה שנותר לנו הם השירים ששרו לנו וההבנה שהותירו לנו אודות היותנו. ללא מורא וללא משוא פנים הם מתארים לנו את האופן בו אנו נקשרים אל המקום שלנו, ממש כמו שהם מתארים לנו את האופן בו אנו מתירים את הקשר שלנו למקום ורודפים חסרי נשימה אחרי קסם האכזב בן אלף הגוונים הטמון לו אי שם בחידת המרחקים.

 

***

פעם היינו חברה של אנשים שלא יכלו לומר "אני". היום אנחנו כבר חברה של אנשים שאינם מסוגלים לומר "אנחנו". על השאלה הדוחקת כל כך האם עוד נהיה מסוגלים לשוב ולכמוה אל האדם, האם נוכל עוד, בדרך בה אנו הולכים היום, לברוא סינתזה בין "אני" ל"אנחנו", אפשר לענות גם כך: "קרוב רחוק" יכולה להיות סידרת טלוויזיה אוסטרלית מטומטמת לבני הנעורים. "קרוב" ו"רחוק" יכולים להיות מצב קיומי אנושי של קשר בין אדם למקום.

 

הבחירה היא כולה שלנו.

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
21/7/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו