עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / תוחלת חיי קיבוץ - אסף ענברי, אפיקים, מתאר בספרו "הביתה" את הקיבוץ באהבה רבה

שיתופי-חדשני / תוחלת חיי קיבוץ

אורי הייטנר

 

אסף ענברי, בן אפיקים, מתאר בספרו "הביתה" את הקיבוץ באהבה רבה, בניגוד לאופנה של השלכת רפש על הקיבוץ מצד בניו. צורת הסיפור שלו שונה מבכל ספר שקראתי. ספר מעולה

 

אלה תולדות חיי אדם - אדם נולד, חי כשמונה עשורים ומת.

 

ומהם תולדות חיי קיבוץ? האם, כמו חיי אדם, יש להם מועד תפוגה? האם גם קיבוץ, כמו אדם, נועד להיווסד, להתקיים כך וכך עשרות שנים ונגזר עליו למות?

 

חגיגת חג המשק ה-12 של קיבוצי, אורטל, הייתה במתכונת של מסיבת בת מצווה. בחג המשק ה-16 שרנו את "16 מלאו לאורטל" במנגינת "16 מלאו לנער". חג המשק ה-18 נערך במתכונת של מסיבת גיוס. וגם היום, כשהילד בן 30, יש לו לפעמים חום גבוה. ליווינו את אורטל כתינוק שהלך ובגר. האם ההשוואה לחיי אדם - משמעותה שגם על קיבוץ למות בסופו של דבר?

 

****

ספרו המעולה של אסף ענברי "הביתה", מספר את סיפורו של אפיקים. זהו סיפור של הריון (התארגנות תנועת "השומר הצעיר בס.ס.ס.ר", לימים תנועת "נצ"ח", כתנועה מחתרתית בבריה"מ עד עליית ראשיה לארץ), לידה, עשרות שנות חיים, כמילה ומוות.

 

הספר אינו מסתיים במילה "מוות". הרי קיימת עדין ישות שנקראת אפיקים. הספר מסתיים במשפטים: "הדשאים שמרחיבי הדירות עוד לא הפקיעו ושמובילי הרהיטים של התושבים עוד לא רמסו היו ירוקים כמו לפני ההפרטה. ציפורי קיבוץ צפצפו בעצים, חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחיצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה" (ע' 276). אבל אין ספק שהסיפור מסתיים במוות, מותו של הקיבוץ, מותה של היצירה הנפלאה והמצליחה, של אחד הקיבוצים המצליחים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, קיבוץ אפיקים.

 

לא בכדי כתב עורך ההוצאה דב אלבוים על הכריכה: "הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו... חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ...".

 

בספר עצמו כותב ענברי: "הוריהם שלא מתו לפני גיל הפנסיה כמו לוניה גלר, מיטיה קריצ'מן, מולה זהרהרי ואליק שומרוני, ושהיו כשירים וצלולים דיים להגיע לאסיפה ולקרוא את העלון, חשו בעת ובעונה אחת שהקיבוץ חזר לעצמו ושהקיבוץ מת לפניהם. הוא חזר לעצמו, כי אחרי שנות דור של אסיפות מנומנמות ועלונים מפוהקים שוב סערו האסיפה והעלון מהכרעות עקרוניות, כמו בשנים הראשונות והמסעירות של הקיבוץ, ובניהם שעברו את החיים בשינה התגלו כאנשים שמבינים פתאום בפנסיה. הוא מת לפניהם, כי בניהם הרגו אותו" (ע' 268).

 

אם הרושם מציטוטים אלה הוא שמדובר בספר של נביא זעם, אני חייב לתקן את הרושם. ממש לא. זה פשוט ספר המספר את סיפורו של מקום, ואין בו הבעת עמדה. ברור שצר למספר על מותו של הקיבוץ, וברור שבעיניו הפרטת אפיקים היא מותו של אפיקים, אך כלל לא ברור אם הוא שולל את ההחלטות או שמא הוא רואה בהן הכרח והתפתחות טבעית, וגם את מותו של הקיבוץ כמוות טבעי כמו מותו של אדם. עם זאת, אין הוא מציג את הפוזה השקרית, כאילו הקיבוץ המת הוא קיבוץ.

 

****

"הביתה" הוא ספר נפלא. קראתי אותו בנשימה עצורה, כמעט בלי להניח אותו מידיי. אין זה ספר היסטוריה תיעודי ומי שחושש מספרי היסטוריה, אין לו מה לחשוש. הספר כתוב כרומן. אך הרומן מספר סיפור אמיתי. אין זה רומן רגיל, כיוון שאין זה ספר בדיוני. אין זה רומן היסטורי מקובל, המספר סיפור בדיוני על בסיס עובדות היסטוריות ועל רקע היסטורי. במידה מסוימת ניתן להשוות אותו לסוגה של רומנים אוטוביוגרפיים כמו "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז או "חבלים" של חיים באר, אך בניגוד אליהם, אין זו אוטוביוגרפיה של אדם אלא של קיבוץ. זוהי אוטוביוגרפיה קולקטיבית של קהילה, אך היא נותנת מקום לפרטים המרכיבים אותה, ובפרט לשבעה ממייסדיה ומנהיגיה, שסיפורם שזור לאורך דפי הספר.

 

הספר מתחיל בהקמתה של תנועת נוער מחתרתית בבריה"מ, בעליה לארץ ונדידה כפלוגה עובדת במקומות שונים, תוך התנגדות עקרונית להתיישבות, שהינה התברגנות, לצד כמיהה להתיישבות ולבית. בסופו של דבר הקבוצה התיישבה באופן זמני בחצר כינרת, עד עלייתה לטוצ'קה [= נקודה ברוסית].

 

הוא מספר את סיפורו של יישוב שהחל בעוני של יחפנים, בחיי צנע סגפניים, אך בשילוב של יצירתיות יוצאת דופן, חריצות ועבודה קשה ומנהיגות נדירה באיכויותיה, היה בהדרגה למעצמה חברתית, משקית, פוליטית, תרבותית וספורטיבית. אפיקים היה לאחד הקיבוצים הגדולים ביותר בתנועה הקיבוצית, קיבוץ שמנה אלפי תושבים ולמעלה מאלף חברים. מלא כלום, באמצעות יצירתיות ותעוזה של חברים אחדים, הוא היה למעצמה משקית ובעיקר תעשייתית - סביב מפעל "קלת" שהצליח מאוד. כמה מחבריו היו ממובילי ומנהיגי התנועה הקיבוצית - מחצית חברי מזכירות תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" בראשיתה היו חברי אפיקים, והוא הוציא מתוכו ח"כ, ראש אגף הנוער והנח"ל, ראש איגוד התעשייה הקיבוצית, עורך "מערכות" ועוד. הקיבוץ היה מעצמה תרבותית – מקהלות, תיאטרון, אמנות פלסטית, תערוכות ומבני תרבות. הוא היה מעצמה ספורטיבית עם קבוצות כדורגל, כדורסל, כדורעף וכדורמים מצליחות ומתקני ספורט לרוב. ועוד ועוד. הספר מספר על אסונות רבים, מקרי מוות מוקדם וטרגי, של בנים רבים שנפלו במלחמות ישראל, של תמותת ילדים, של מנהיגים שמתו בטרם עת, מוות טבעי ומוות בלתי טבעי. אך הוא גם סיפור של התמודדות, לעתים אכזרית, עם האסונות מתוך דבקות במטרה.

****

אסף ענברי, בן אפיקים, מתאר את הסיפור באהבה רבה, בניגוד לאופנה של השלכת רפש על הקיבוץ מצד בניו. צורת הסיפור שלו שונה מבכל ספר שקראתי. אין בספר הווה, אין בו כמעט דיאלוגים, כולו תיאור בלשון עבר המעביר כסרט מהיר תקופה של כמעט מאה שנה. הקצב של הספר מהיר מאוד, ללא ציון תאריכים, אלא כהתפתחות טבעית (כאשר התאריכים משוערים על פי אירועים חיצוניים כמו השואה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים ולפי יום הולדתו של לוניה, אחד ממנהיגי הקיבוץ, שנחוג ב-1 במאי בכל עשור עגול לחייו). הכתיבה היא בתחביר של פעלים, כמו התחביר המקראי, היוצר תחושה של עשייה בלתי פוסקת. קצב הסיפור מכניס לתוכו את הקורא, שחש כמי שצועד במסע בלתי פוסק, כחלק מקבוצת מייסדי אפיקים – מסע, המקדם אותו לאורך העלילה. ומתוך המסע הזה ממש קשה לצאת החוצה; יש משהו ממכר בקריאת הספר. הספר כתוב בגוף שלישי (למעט מספר תיאורים בגוף שני יחיד, שכנראה הם סיפורים על ילדותו האישית של אסף ענברי עצמו).

 

הספר כתוב בהומור דק, באירוניה מרומזת המזכירה את סגנונו של מאיר שלו. אין בו אפילו קורטוב של ציניות מרושעת, אלא יותר חמלה כלפי תופעות נלעגות, אך בעיקר, כאמור, אהבה לגיבורי הסיפור.

 

הספר ציוני מאוד (ובימינו, כתיבת היסטוריה ציונית היא כמעט מעשה חתרני). מי שקורא את ההיסטוריה דרך סיפורם של החלוצים שהקימו את אפיקים, מבין עד כמה מופרך, שקרי ומרושע הנרטיב האנטי ציוני המציג את הציונות כקולוניאליזם. מה רחוק מכך יותר מאותם חלוצים שבאו לשחרר אדם ועם, באמצעות חזרה למולדת והקמה בעשר אצבעות של חברה ומפעל חיים, תוך התמודדות עם התנכלות הערבים שניסו למנוע את המפעל הזה.

 

****

אז מה סיבת המוות של אפיקים?

 

הספר אינו מחקר היסטורי. אין הוא מציג תזה או שאלת מחקר ומתמודד עמה, ואין בו סיכום ומסקנות. הספר מספר את הסיפור, ונותן לקורא להסיק בעצמו את מסקנותיו ואולי גם לנחש את מסקנות המחבר.

 

ניתן להציג את המוות כסיומו של תהליך שהחל עם הקמת ה"אספקה קטנה" (כלבו עם תלושים), ובהמשך - התקציב הכולל, ואח"כ ריהוט הבתים, ובהמשך מסיבות בר מצווה פרטיות, וחברים שעבדו בחוץ ולא הכניסו את משכורתם לקיבוץ, ובניה פרטית וכאשר הגיע המשבר הכלכלי הקשה של שנות השמונים, הוא מצא חברה מפוררת וחלשה שלא הייתה לה היכולת להתמודד עמו.

 

ניתן להציג את המוות כסוף ידוע מראש, של הקונפליקט בין מהפכנות להתברגנות. מבחינה זאת, עצם ההתיישבות במקום אחד הייתה ראשית ההתברגנות, השאיפה לבית, ולאורך השנים אפיקים היטלטל בין שתי השאיפות כאשר ההתברגנות הלכה והתחזקה, עד שהשאיפה להיות בעלי בתים ניצחה, ככל שהקיבוץ התרחק מן המהפכה שחוללו מייסדיו.

 

ניתן להציג את המוות כתוצאה מירידת דורות ההנהגה – לעומת המנהיגות המשקית והחברתית העילאית שבנתה את הקיבוץ, מנהיגות חלשה וחסרת אחריות שהתעלמה מכל סימני המשבר הכלכלי ועשתה כל שגיאה אפשרית עד שהביאה להתרסקות מוחלטת של הקיבוץ. ואולי האשם הוא בהנהגה ההיסטורית שלא טיפחה ממשיכים?

 

ואפשר לראות במותו של הקיבוץ, תגובה מאוחרת לקולקטיביזם הקיצוני, האכזרי, בעשרות השנים הראשונות – אסיפה המחליטה על שמות הילדים, "בחור ובחורה שהתנשקו נתפסו על חם, ונערכה אסיפה לבירור הפרשה, הוחלט להסתפק בגינוי המתנשקים (רק חמישה חברים דרשו לגרש אותם), והמתנשקים התחייבו בפני האסיפה שזו הייתה מעידה חד פעמית" (ע' 32) ועוד ועוד תיאורים של חברה קשה, פוריטנית, שאינה מאפשרת התפתחות אישית, שאינה מרשה לילדיה להוציא תעודת בגרות, שמחליטה לא להרשות לבנים שעזבו להשתתף בחגיגות ה-40 – עונש לבוגדים. יתכן שהעובדה שההתרככות המאוחרת הביאה לקריסה, נובעת מכך שההתרככות הייתה מאוחרת מידי והקריסה היא ריאקציה מאוחרת לאותו קולקטיביזם; כאילו משהו רחש מתחת לקרקע ויכול היה לפרוץ רק אחרי הסתלקותו של דור המייסדים, של ההנהגה ההיסטורית החזקה, אך ההתפרצות הייתה קשה מידי ששמה קץ לקיבוץ אפיקים.

 

ואולי הקיבוץ לא ידע גבולות בשאיפה לגדול, להתרחב, להתעשר, לא בכדי כונה בתנועה הקיבוצית "עיירה", עד שהיה גדול על חבריו שלא היה עוד בכוחם לשאת אותו.

 

בסך הכל, נדמה לי שענברי רואה את מות הקיבוץ כהתפתחות טבעית; כאילו כמו חיי אדם, גם לחיי קיבוץ יש תאריך תפוגה.

 

עם המסקנה הזאת איני מסכים בשום אופן. אני מאמין, שקיבוץ השומר על ליבתו הערכית ונאמן לדרך השוויון, השיתוף והערבות ההדדית, אך פתוח לסביבה, רואה בהתפתחות האישית של חבריו ובניו ערך ורואה עצמו אחראי לכך; קיבוץ המשתנה כל העת ונותן ביצירתיות מענה שיתופי אמיתי לצרכי חבריו - יכול להמשיך לחיות, להתפתח ולשגשג. הקיבוץ אינו יצור ביולוגי שנולד חי ומת - הוא רעיון וחברה, שחבריו המתחלפים יכולים לקיים אותו לאורך דורות; קיבוץ לאין קץ.

 

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
7/7/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו