עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גלויות מעולם האמת - אנחנו מתבוססים בעולם השקר ומורישים אותו לצאצאינו

גלויות מעולם האמת

מאת אמנון שמוש

 

בוושינגטון, ווול-סטריט, בממשלה ובאוצר, בתל-אביב שאיבדה את עשתונותיה, ובקיבוץ, שאיבד את שאר-הרוח - בכולם עובר תהליך של התעצמות השקר והכזב והאלהת הכסף והרכוש

 

זו פעם ראשונה שאני כותב ואינני יודע אם אפרסם את הדברים. בדרך כלל אדם כותב כדי לגרום הנאה לקוראיו. אני בספק גדול אם הדברים המתגלגלים ממוחי אל המחשב יגרמו הנאה כלשהי למישהו. יש בי חשש שאפילו יגרמו עצב וצער ואולי אף כעס, ככל גילוייה של אמת מרה שטבע האדם נוטה להכחישה ומנסה להכחידה. הדברים רובצים עליי ומבקשים לצאת, ואכן הם ייצאו. ספק אם ארצה שגם יגיעו לקוראיי הנאמנים, שבאופן טבעי, מובן לי אך לא מקובל עליי, מעדיפים להתבוסס (ולעיתים להתבסם) בעולם השקר העוטף אותם סביב סביב.

 

השפה העברית קוראת "עולם האמת" לעולם הבלתי ידוע, שאיש לא שב ממנו לספר, ולו בקצרה, מה קורה שם. המושג "עולם האמת" מבהיר שמגיעים אליו מעולם השקר. השפה העברית דייקנית, בהירה וקולעת ואני, משום מה, במעבר המשמעותי אל מעבר לחומת גיל השמונים מתחיל להרגיש שאני צועד אל תוך עולם האמת (שאינו העולם הבא ואינו מתחיל בארון הקבורה) ויכול, אף צריך, לספר תוך כדי צעידה הססנית בעולם האמת על עולם השקר בו חייתי שמונים שנה. העולם בו אנו חיים. העולם בו רציתי לחיות אחרת, בתמימותי.

 

כבר עשור, מאז התחילו המאה החדשה והאלף החדש, שאני מרגיש את עצמי אורח, "מחוץ למחנה" מסתכל מבחוץ פנימה ותוהה לאן צועדת האנושות. ובדאגה מיוחדת לאן צועדת החברה הישראלית.

 

מנעוריי חשתי שהעולם הזה הוא עולם השקר. אין אדם שאינו משקר לזולתו מבוקר עד ערב. רבים מאוד משקרים גם לעצמם. רק החלומות נקיים משקרים, ועל כן הם כל כך מרתקים, אבל זהו עולם שלישי שאיננו עולם השקר, אבל גם לא עולם האמת.

 

אני מנסה להשלות את עצמי ולהשליט על כתיבתי זאת מידות של עולם האמת, לפי הגדרתי הנ"ל. העולם שבין גיל שמונים לבין הסוף שעל הסף. אנסה להתהלך בו, להרהר ולהביע את הרהוריי באשר לשני העולמות, בטרם אלך לעולמי.

***

מסתיימת שנת 2008, בה נגלו השקרים הענקיים של המנהיגות המדינית , הכלכלית והרוחנית של עם ישראל. השמות והשקרים העוטפים אותם כל כך ידועים שאני מתבייש לשוב ולהזכירם. קצב, אולמרט, הירשזון, שולה זקן, עזר וייצמן, אריה דרעי ועשרות ומאות שמונו על ידיהם ומומנו על ידיהם וכיסו בענני שקר וכזב ושחיתות את השמיים הכחולים.

 

 בדרך הטבע נזלה חוכמת הקומבינות והתעלולים של הנוכלים בצמרת והגיעה אל כל שכבות העם: רופאים ועורכי דין ומוסכניקים ועמותות חסד והממסדים למיניהם, עד העירייה והמועצה והקיבוץ. חיפשתי ולא מצאתי ולו פינה אחת הנקייה משקרים מזַבּלי שחיתויות. כולם משקרים לכולם, וגרועים מכולם אלה שמאמינים ומצהירים "אני אף פעם לא משקר. אין אצלי דבר כזה". נאמר "מדבר שקר תרחק". אני מודה ומתוודה במשך שמונים שנה התהלכתי בעולם השקר והתיישרתי איתו. לא עוד.

 

פעם אחת ביודעין, חשבתי שיש דרך לצאת מעולם השקר. קשרתי, ובצדק, את השקר לכסף, ואמרתי לעצמי שבקיבוץ שאליו מגיעים אנשים שהכסף והרכוש והנהנתנות אינם העיקר בחייהם (לא שאינם, אלא אינם העיקר) ששם אוכל לחיות עם הרבה פחות שקרים, שחיתויות ונבזויות. הלכתי לקיבוץ בלב שלם, בתקווה ובאמונה לא רק בקיבוץ, אלא בחברים שבוחרים בו, האמנתי שבחירתם דומה, אם לא זהה לבחירתי. לשמחתי ולאושרי מצאתי אישה שחשבה והרגישה והאמינה בדיוק כמוני. זה אפשר לי להמשיך בדרך הקשה והיפה עד עתה.

 

התמוטטות האמת האידיאולוגית, הרוח של "עולם חדש", נקי ומטוהר מרדיפת בצע, מקנוניות נכלוליות ומשקרים מחוצפים עטופי מילים גדולות, הביאה אותי לצורך להתחיל לדבר גלויות, לכתוב גלויות (ואולי אפילו לשלוח גלויות) מהעולם שאליו אני נכנס לעולם שממנו אני יוצא בצעדים בטוחים כדי לשמור על אותה נשמה יתרה שהביאה אותי בנעוריי אל הקיבוץ.

 

המחשבה שעליי להיבדל ולהשאיר בכתובים את הסיבות שדיכאו כל אמונה שאני משאיר לצאצאיי עולם טוב ובטוח יותר מזה שקיבלתי בעלותי ארצה, עלתה במוחי לראשונה באסיפה אומללה במועדון הקיבוץ שבה נשמתי (שלא לומר ראיתי) אווירה של חוסר אמונה, של רדיפת בצע ושל נכונות למכור בכסף מפוקפק את כל הערכים שכולנו, יושבי אותו מועדון, האמנו והתגאינו בהם לאורך עשרות שנים ביחד. יחד שהופרט בכל תחום אפשרי, קיבוץ שאיבד את עצמו לדעת ומוכן לבטל את זהותו הקיבוצית שעליה היתה גאוותו, ובגללה הקריב כל כך הרבה, רק כדי להוריש נכסים לצאצאיו. להוריש להם כבוד? להוריש להם נאמנות לערכים? להוריש להם הערכה לסבא וסבתא שניסו לתקן עולם והתמידו בזה עד יומם האחרון? להוריש זהות מעוררת כבוד ושותפות למפעל ציוני סוציאליסטי, חד-פעמי בהיסטוריה? זה – לא. העיקר להוריש כסף. או שווה כסף. אולי. ההצעה שהועלתה באסיפה הנזכרת היתה להפוך את הקיבוץ למושב כדי שבנינו ונכדינו יוכלו למכור את הנחלה ולהתעשר. אם ירצה השם. אם יאשר מנהל מקרקעי ישראל. אם למעלה משבעים וחמישה אחוז מחברי הקיבוץ יזרקו את המילה "קיבוץ" לפח.

 

***

זה בהחלט מתאים לעולם השקר שהקיבוץ נסחף אל תוכו, עולם שקר במדינה הזאת ובכפר הגלובלי. הרי בימים אלה מתגלה מעשה השקר והרמאות הכלכלי הגדול בהיסטוריה. וול-סטריט בכלל ומאדורף הנוכל העולמי, שפשוט הצליח לשקר לגדולי השקרנים בעולם הפיננסים ומוטט, בלי ספק, רבבות אנשים, שחגגו איתו בעולם השקר שלו, ואולי גם את הכלכלה הקפיטליסטית העולמית.

 

 כל המערכת הקפיטליסטית בנויה על המכפלה: כסף x שקר. הצרה היא שגם השקרנים הקטנים, ואולי בעיקר הם, עם הכסף הקטן שיש או אין להם - נפגעים וסובלים הרבה יותר משקרני הבורסה והבנקים, מאלה שצברו כספים וכזבים בשוק החופשי. השוק החופשי שהצליח לנער מעליו כל פיקוח של חברה ומדינה שרואה את צורכי הכלל, שהעביר את כל ההחלטות לדירקטוריונים ממונים על גזל ועושק. דירקטוריונים שאישרו בחתימת ידם את משכורות השוד שלהם ושל אלה שמינו אותם. חברות פשטו את הרגל, בעוד המנהלים טובעים בעושר ונכסים.

 

 השוק החופשי שהיה תמיד מבצר השקרים והכזבים, ואינני יודע אם העולם החופשי (חופשי, איזו מילה יפה) יצליח אי-פעם להחזיר אותו למקומו הנכון, אם הדגש על המילה "שוק". אותה מדינה, ארצות-הברית, הודו, פרו או ישראל, שהשוק החופשי קנה את נכסיה ואמר לה "שבי בצד, אל תתערבי, תני לנו לנהל את הכלכלה. אנחנו יודעים לעשות זאת היטב". האם יש שקר גדול מזה? אל מי פונים היום הבנקים הקורסים וחברות הענק המתמוטטות?

 

אני קופץ מעניינים חובקי-עולם לעניינים אישיים, רגשיים של אנשים פשוטים שחשבו שהם מכירים זה את זה ומאמינים זה לזה. המשותף לכל הוא אי-ההכרה שאנחנו חיים ומתבוססים בעולם השקר ומורישים אותו לנכדינו וניננו מבלי להסיר מבין עיניהם את עטיפת הכזב המסנוורת ומוליכה שולל.

 

בוושינגטון וְוול-סטריט, בממשלה ובאוצר, בתל-אביב שאיבדה את עשתונותיה, ובקיבוץ, שאיבד את שאר-הרוח - בכולם עובר תהליך של התעצמות השקר והכזב והאלהת הכסף והרכוש.

 

מעין ברוך 1.1.2009

 


נכתב בתאריך
5/7/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו