עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תרופה לאלימות - תשירו, תרקדו, תעשו הצגות. אנשים ששיתפו פעולה על הבמה לא ירו איש ברעהו

תרופה לאלימות

מאת יזהר בן נחום

 

הנה רעיון למיגור האלימות בקיבוצים: תשירו, תרקדו, תעשו הצגות. אנשים ששיתפו פעולה על הבמה לא יירו איש ברעהו וגם לא יגישו תביעות משפטיות זה נגד זה

 

חג ה-60 מאחורינו וזה הזמן לתגובות, ביקורות, סיכומים ולקחים. רוב התגובות שליקטתי היו חיוביות ואפילו נלהבות. כמה מהן היו חיוביות פחות ואחת אפילו קטלנית ("לא התחברנו לזה והלכנו הביתה באמצע"). האמצע הזה היה כנראה, די בהתחלה, אבל זכותו של כל אחד להחליט מתי ברצונו ללכת. לביקורות העוסקות באורך המופע, או המינון הנכון בין עבר להווה, אין טעם להתייחס, כי לכל אחד דעה וטעם משלו ואף פעם לא נוכל להשביע את רצון כולם. לעומת זאת, מן הראוי לומר כמה מילים בנושא רמת הבימוי והמשחק ולשם כך, יש לשוב ולשאול את עצמנו מה הייתה המטרה.

 

כידוע לכל, יש לנו במועצה האזורית מחלקת תרבות שאין כמוה בארץ והיא מביאה לנו בכל שנה את מיטב ההצגות של תיאטרוני ישראל - הבימה, בית לסין, התיאטרון הקאמרי, גשר ועוד. מחיר המנוי מצחיק וההסעה חינם. למופע שהעלינו בחג ה-60 היו מטרות אחרות לגמרי. אולי לא הייתה בו רמה מהממת של בימוי ומשחק, אבל הייתה אמירה, ואני לא מתכוון לאמירה עם התלתלים מקבוצת "צאלה", למרות שגם היא הייתה שם. האמירה שלנו, כאחראים לכל מעלותיו ומגרעותיו של האירוע, נחלקת, כמו כל דבר בצה"ל, לשלושה חלקים:

 

בית קמה הוא יישוב אחד בן 60, שמביט על עברו בהרבה אהבה וצופה לעתיד בהרבה תקווה. כל מה שקורה בו היום הוא המשך של 60 השנים שחלפו.

 

העבר של בית קמה, על אורותיו וצלליו, הוא העבר של כל מי שחי בבית קמה היום, כולל אלה שהגיעו לפני שנתיים או אתמול. כל מה שהורגלנו לומר בנושא זה לגבי "נקלטים לחברות" תופס גם לגבי "תושבים" ו"משתכנים".

 

 גם אם בית קמה בן ה-60 הוא "יישוב", בתחום התרבות הוא יכול לפעול כמו הקיבוץ "של פעם".

 

שלושת העקרונות האלה עומדים מאחורי כל מה שהיה ולא היה בחג ה-60. שני אנשי הגברה, שכנינו היקרים מקיבוץ דביר, היו האנשים היחידים "מבחוץ" שהיו מעורבים במופע. לא הבאנו במאים ולא כותבים, לא מלחינים ולא מנהלים מוזיקליים, לא שחקנים, לא זמרים ולא נגנים, לא אולפן הקלטות ולא אנשי וידאו ומצגות. 70 האמנים המקומיים עשו הכל בהתנדבות מלאה ואם זה בא על חשבון הרמה האמנותית, אין לנו על מה להתנצל.

 

תוכנו של המופע אף הוא חלק מאותה אמירה. אני כתבתי את המופע ואני האחראי לכל מה שהיה עלול להיראות ככתב אישום על עברו של הקיבוץ: הילד שצועק בלילה "שומרת, שומרת, אני רוצה את אמא שלי", האיסור להיכנס להריון, הדרישה לסלק מהקיבוץ את מי שצם ביום כיפור וביטול מסיבת פורים כאבל על מותו של סטלין. בניגוד לאופנה הרווחת של רומנים ומחזות על פשעי הקיבוץ, אני רואה את מה שכתבתי כהצדעה לוותיקים, שהיו בני אדם ולא מלאכים ועשו המון שגיאות. על-פי התגובות שהגיעו אלי, זה גם המסר שקלטו רוב הצופים במופע, הן הוותיקים, ה"נאשמים" כביכול, הן בני הקיבוץ, ה"קרבנות" כביכול והן התושבים והמשתכנים. העובדה שרבים מבין השחקנים באותן תמונות מהעבר היו תושבים ומשתכנים גם היא חלק מהמסר של ראיית העבר וההווה של בית קמה כרצף.

 

בימים טרופים אלה, שבהם מתלבטים בתנועה הקיבוצית כיצד אפשר להפיג מתחים וליישב חילוקי דעות לא רק בלי הידרדרות לאלימות פיזית, אלא גם בלי תביעות משפטיות, אני מעז להציע פיתרון נאיבי: תשירו, תרקדו, תעשו הצגות. אנשים ששיתפו פעולה על הבמה לא יירו איש ברעהו וגם לא יגישו תביעות משפטיות האחד נגד חברו. גם מחלוקות שמאיימות לקרוע את הרקמה העדינה של היחד נראות אחרת אחרי שעושים מהן מערכון משעשע.

 

למאמרים של יזהר בן נחום

נכתב בתאריך
30/6/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו