עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זכות הצעקה - אל תיקחו את התגובה שלכם על הפשע הנורא ברמת הכובש למקום של סתימת פיות. מכתב תגובה למנכ"ל קהילה

זכות הצעקה

מאת עלי קדם

 

אל תיקחו את התגובה שלכם על הפשע הנורא ברמת הכובש למקום של סתימת פיות. מכתב תגובה למנכ"ק (מנכ"ל קהילה)

 

אני מכיר אישית את רוב חותמי מכתב  מנהלי הקהילה ("בין הפטיש לסדן", "הדף הירוק" 4.6.09) ואין לי ספק שכולם אנשים הגונים, מוכשרים  ותורמים, הן לקיבוציהם והן לקהילות אותן נבחרו לנהל. כמוהם, גם אני מגנה בכל התוקף והחומרה את מעשה הפשע שבוצע ברמת הכובש, וסבור ששום תיאור של "השינוי", אין בו להצדיק את האלימות הנוראה. גידי כהן (אלונים) הוא חבר, מלווה משקי לשעבר של קיבוצי, וכמו כולם אני חרד לשלומו, ולבריאותו ומייחל להחלמתו המהירה.  אך משאמרתי זאת, יש להתייחס גם ליתר הדברים במסמך, שבו בחרו מנהלי הקהילה להרחיב את הדיון לפרשת השינוי בכללו, ותפקידם של מנהלי הקהילה והוועדים בפרט.

 

מי שנבחר לתפקיד ציבורי חייב לקחת בחשבון גם ביקורת. מי שלא רוצה את הריחות הרעים של הביקורת - שלא ייכנס למטבח הניהולי. היכן בדיוק עוברת ההבחנה בין ביקורת לבין "הסתה"? הגבול אינו כל כך מובהק, מה גם שמהלכים רבים בקיבוצי השינוי נעשים בחוסר שקיפות.  בין שבחרו בכך ובין שלא, מנהלי הקהילה בשנים האחרונות מזוהים באופן מוחלט וגורף  עם השינויים, ההפרטות והשכר הדיפרנציאלי. יתר על כן, בקיבוצים רבים, כמנהלים מקומיים או חיצוניים, הם היו אלה ש"הביאו את הבשורה", הובילו את התהליך ולקחו בו חלק פעיל ביותר. הדברים לא נאמרים כהאשמה אלא כעובדת מציאות. ולכן הביקורת של אלה שנפגעו מן השינוי - ולידיעת הקוראים, יש כאלה! - מכוונת אליהם, כי פשוט אין כתובת אחרת. אסור בשום פנים שביקורת זו תיהפך לאלימות, מילולית או חלילה פיסית, אבל צריך להבין את מקורה או כמו שנהוג לומר היום - מאיזה מקום היא באה.

 

יש אנשים שמסורים עד כדי כך לקפיטליזציה של הקיבוצים, כה בטוחים הם בדרכם, כה נחושים בהתנהלותם, עד שטחו עיניהם מלראות שהתהליך הזה כרוך בהמון כאב, עלבון, צער, היפגעות, ואפילו - תאמינו או לא - אבל. כן, אבל על מות הקיבוץ ועל מות החלום.  

***

חברי הקיבוצים מצויים בעשור וחצי האחרונים במצב שהסוציולוגים מכנים "אנומיה". כל קני המידה, ההסדרים, ההרגלים , סדרי החיים - השתנו באופן חד ומהיר. בני אנוש הם שונים זה מזה: יש מי שהסתגלו מהר למצב החדש (רבים מאלה כבר "עשו את השינוי" לעצמם עוד לפני ההחלטות). אך יש גם מי שלא מצליחים בכך. הם קמים בבוקר בתחושה שעשקו אותם והחריבו את עולמם. זו תחושה סובייקטיבית, נכון, אבל יש  בה גם גרעין של אמת. מי שסמך כל חייו על קיבוצו, "הימר על השיתופיות", ובגיל 50 או 60 פלוס נזרק למים  של "תהיה אחראי על פרנסתך" - לא תמיד יודע לשחות. ותאמינו לי ש"רשת הביטחון" אולי טובה ככיסוי לניקוי המצפון, אבל במקרים שכאלה אינה עוזרת, לא כלכלית ובטח שלא נפשית.  אסור בשום אופן שתחושות אלו יובילו לאלימות, אבל גם הניסיון לטאטא אותן אל מתחת לשטיח, להגדיר אותן כדמוניזציה או כהתרת דם חלילה - אינו במקום.

 

וכיצד בדיוק אמורה לנהוג התקשורת הקיבוצית, ששוב מוצאת עצמה על ספסל הנאשמים –מטעם-מנהלי הקהילה? האם עליה להחניק את הקריאות הנשמעות מחברי הקיבוצים, ולדווח שהכל ורוד ושאין בכלל מצוקות בקיבוצים, והאם זה באמת מה שיימנע את האלימות הבאה?

 

חברי היקרים, מנהלי הקהילות: אל תשכחו שלא כל מה שחוקי הוא גם צודק, אפילו אם הוחלט ברוב של 66 או 75 אחוז. אל תשכחו שאתם, אנחנו, אלה ש"הסתדרו", אלה שיושבים (כולל אותי) בהנהלות ובוועדים, מצויים בעמדת כוח. לחבר מהמדרכה, זה שנשחק תחת גלגלי השינוי, זה שפוטר והפך למובטל "כי לא הייתה ברירה" - אין הרבה אופציות למחות. אל תיקחו את התגובה שלכם על הפשע הנורא ברמת הכובש למקום של סתימת פיות. השאירו למיעוט שנפגע, לא את זכות האלימות חלילה, אבל  לפחות את זכות הצעקה, המחאה, העצב והאבל.

 


מחבר
נכתב בתאריך
14/6/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו