עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא נעים לראות חדר אוכל סגור - התערוכה "זמן קיבוץ - חדר האוכל כמשל", היא רקוויאם לחדר האוכל, ובעצם רקוויאם לקיבוץ

לא נעים לראות חדר אוכל סגור

מאת אורי הייטנר

 

היה לי עצוב בתערוכה "זמן קיבוץ - חדר האוכל כמשל", כיוון שהיא רקוויאם לחדר האוכל, ובעצם רקוויאם לקיבוץ

 

לפני כשמונה שנים ערכה מזכירות התק"ם בראשות נתן טל ביקור באורטל. השיחה הייתה במידה מסוימת דו שיח של חרשים. נתן נשא את דגל ההפרטה כאיזו בשורה רעננה מצד אחד וכביטוי של ייאוש מהקיבוץ מצד שני, ומולו ישבנו, חברי קיבוץ צעיר יחסית (כיוון שלא מקימים עוד קיבוצים, אנחנו ממשיכים להיות הצעירים...) המאמינים בקיבוץ ורוצים בקיבוץ ונחושים להמשיך להיות קיבוץ. באמת, אנשים משונים מאוד. כיוון שנתן טל גם אינו ממש מאוהדי ההתיישבות בגולן, ועוד היינו קרובים לתקופת המאבק, השיחה הייתה מתוחה ולא נעימה.

 

כאשר הצגנו את התכניות והצרכים של אורטל, הופיע פתאום סעיף מוזר – הרחבת חדר האוכל. נתן טל כמעט נשנק. "אתם לא מבינים שאתם הולכים נגד הזרם?" הוא שאל, מתריס. הרי בכל הקיבוצים סוגרים את חד"א ואתם רוצים להשקיע ולהרחיב? "הולכים נגד הזרם" – כמו בלעם הוא בא לקלל ויצא מברך. כן, אנחנו הולכים נגד הזרם העכור. ואכן, אחרי שלוש שנים הרחבנו את חד"א.

 

****

 

בשבועות הוצגה בחדר האוכל של קיבוץ יפעת התערוכה "זמן קיבוץ - חדר האוכל כמשל". ארבעים יוצרים - קיבוצניקים, קיבוצניקים לשעבר, כאלה שעברו בקיבוץ או היו קשורים אליו בדרך זו או אחרת, הציגו מיצגים שונים המציגים את תחושותיהם כלפי המוסד ההולך ונעלם - חדר האוכל.

 

חדר האוכל של יפעת הוא חדר אוכל לשעבר. שם התערוכה - "חדר אוכל כמשל" אינו מקרי. ניתן לומר גם שיפעת הוא קיבוץ לשעבר.

 

בקיבוצים רבים חדר האוכל נסגר או בתהליכים מתקדמים של סגירה. ברוב הקיבוצים הללו לא נמצא פתרון ראוי למבנה, איזו דרך לשמר אותו כמוסד קהילתי ציבורי של הקיבוץ. הוא סתם מבנה נטוש, מוזנח ועזוב, לפעמים מוחכר לאיזה יזם. ובמרבית הקיבוצים לא נמצא לו תחליף כמוסד המרכזי של הקהילה. המועדון לחבר אינו מהווה תחליף, וכיוון שבדרך כלל המועדונים היו בחדרי האוכל, לעתים סגירת חדר האוכל בישרה גם את דעיכת המועדון.

 

במבואה לחדר האוכל, הייתה סקירה מרתקת ומלווה בתמונות על תולדות חדר האוכל הקיבוצי, מהבחינה התכנונית, הן כמבנה בפני עצמו והן מבחינת מיקומו בקיבוץ כחלק מהמבנה התכנוני של הקיבוץ. דרך הסקירה התכנונית ניתן ללמוד המון על תפקידו המרכזי כמרכז העצבים של הקיבוץ, כמקדש המעט של הקהילה הקיבוצית. תצוגה אחרת במבואה היא תערוכת "שנות טובות" של קיבוצים בשנות השבעים - גלויה של חדר האוכל המפואר בתוך מרבדי הדשא המטופחים. חדר האוכל היה חלון הראווה של הקיבוץ והקיבוצים הציגו אותו בגאווה (ובדיעבד יש תחושה שהיו אלה ימי פומפיי האחרונים)...

 

באולם חדר האוכל נמצאת התערוכה עצמה – כשהמיצגים מוצגים על שולחנות חדר אוכל ועגלות ליין אוטנטיות. יש במיצגים גם ביקורת על צדדים שליליים בחיי חדר האוכל (והקיבוץ) - הרכילות, המבטים הננעצים, חוסר הפרטיות, הקושי של חבר הנכנס לחדר האוכל, סורק במבטו את השולחנות ואינו מוצא ליד מי לשבת. מיצג אחד אפילו נקרא "סוציאליזם חזירי".

 

אך מרבית המיצגים מבטאים געגוע ונוסטלגיה והמון אהבה לחדר האוכל, ובעצם - לחדר האוכל כמשל. אהבה לימי התום, לערכיות, ליחד, לחברות, לשותפות. הד לתפארת העבר הקיבוצי. געגוע לקיבוץ.

 

אחד המיצגים המרשימים היה תפאורה מונומנטאלית של ליל הסדר באחד הקיבוצים (בית אלפא כמדומני). עוד מיצג שאהבתי מאוד היה לוח מודעות, ועליו מודעות אותנטיות מארכיון יפעת - מודעות משנות החמישים עד שנות התשעים, מהזמנות לגיוס בכותנה, דרך הודעות ועדות ואבידות ועד אירועי תרבות ושמחות משפחתיות.

 

****

החיידק הקיבוצי נדבק בי עוד בילדותי, בקיבוץ בית זרע בו חיים קרובי משפחה שלנו והרבינו לבקר בו. באותם הימים החברים גרו ב"חדר" - כשמו כן הוא, חדר קטן ומינימליסטי, הילדים גרו בבתי הילדים. לב הקיבוץ היה חדר האוכל הגדול, היפה והמפואר וסביבו המדשאה המרהיבה. חדר האוכל היה הכל - הוא היה המועדון, בו הייתה הטלוויזיה היחידה, בו נערכו המסיבות והאירועים, בו נערכו האסיפות, החגים וקבלות השבת. לקראת שעת הארוחה עדה שלמה יצאה מבתיה וזרמה מכל השבילים לחדר האוכל. ולאחר הארוחה - ההתרחשות עברה לדשא. חדר האוכל והבריכה היו הלב הפועם של הקיבוץ. אהבתי מאוד את ההוויה הזו וכבר כילד ידעתי שכשאהיה גדול אהיה קיבוצניק.

 

גם בשל"ת בבית השיטה פגשתי באותה הוויה. והנה, אחת התמונות הגדולות בתערוכה הייתה צילום חיצוני של חדר האוכל העזוב והמוזנח של בית השיטה. והלב נכמר.

 

היה לי עצוב מאוד בתערוכה הזאת, כיוון שהיא רקוויאם לחדר האוכל, ובעצם רקוויאם לקיבוץ. כמי שחי בקיבוץ, חי קיבוץ ומאמין בקיבוץ ובעתידו, הרגשתי כמי שנמצא בהלוויה של עצמי...

 

****

לימי התפארת של חדר האוכל קדמו השנים הרבות שבו הוא היה מבנה צנוע ומינימליסטי. מתוך מאמר של מוקי צור, בספר התערוכה: "בשנות השלושים... עדין ניכרו בחדרי האוכל הסימנים של הדלות העקרונית והמעשית ששררה בכל. חדר האוכל חשף את הסתירות הפנימיות שמתחו את הקיבוץ במטוטלת של חברה משימתית העורגת להיות בית לחבריה. חדר האוכל המתוכנן והבנוי לתפארה כמו הודיע מצד אחד לעולם כי יש לחברה מרכז נישא פתוח למקום ולזמן. מצד שני התקיימו ויכוחים סוערים האם לצייד את חדר האוכל בספסלים לארבעה חברים כעדות על קולקטיביות והסתפקות במועט. ספסלים תובעים תיאום חברתי בין המתיישבים המונע נפילות של חברים. מול התביעה לספסלים עמדה התביעה לקנות כיסא לכל חבר. הכיסא מגלם את הצרכים של החבר התובע ייחוד ורגיעה לקראת העבודה המשותפת והחינוך המשותף וה'מאמץ משותף של אלף זרועות'. היו על כך ויכוחים גדולים. יש שקיבוצים הוחרמו על ידי חברים אדוקים משום שהנהיגו כיסאות".

 

האדיקות הקולקטיביסטית הזאת, היא בעיניי זרע פורענות שמתנקם בנו היום. הכיסאות האישיים בחדר האוכל המשותף מסמלים את הקיבוץ הראוי, האנושי. התפרקות חדר האוכל המשותף מסמל את התפרקות הקיבוץ.

 

חדר האוכל שלנו אף פעם לא היה מפואר, וטוב שכך. בעיניי הוא חדר אוכל יפה, נעים, משפחתי וצנוע. אני מקווה מאוד שנשכיל לשמור על חדר האוכל שלנו, לשמור על הקיבוץ שלנו.

 

אחד המיצגים היה שולחנות חדר אוכל מכוסות בזכוכית, וכל אורח הוזמן לכתוב גלויה, מהו חדר האוכל בשבילי, ולהכניסה מתחת לזכוכית. הגלויות ביטאו געגוע וכאב. כתבתי: "הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הוא קיבוץ שיתופי. חדר האוכל פעיל בו שלוש ארוחות ביום. כואב לי להיות בתערוכה המהווה רקוויאם לחדר האוכל שהוא רקוויאם לקיבוץ. שלא יגמר לעולם".

 

****

 

כתב המשורר עלי אלון, חבר קיבוץ עין שמר, מתוך "יחף - תהילי עין שמר":

 

תהילים על הדשא הגדול / בערב שבת, בקיץ: חדר האוכל / שט על הדשא הגדול כספינה / מוארת חלונות, הילדים / משחקים על הדשא. הורים בחולצות לבנות / משוחחים בנחת על הרחבה. / הערב פורש את כנפיו כדוגרת / המכניסה את אפרוחיה / תחת כנפה. / בשבילי זו השעה היפה בעולם. ביקום כולו.

 

למאמרים של אורי הייטנר - לחצו כאן

נכתב בתאריך
7/6/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו