עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לפני שיהיה מאוחר - התנתקות חד צדדית, גם ביו"ש, היא התוכנית הנכונה ביותר לשמירת אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל

לפני שיהיה מאוחר

מאת דני רשף

 

התכנסות אל גושי התיישבות מרכזיים ביו"ש והתנתקות מן האזורים המאוכלסים בפלסטינים, היא התשובה הנכונה למצב המדיני הנוכחי ולסכנת אובדן אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל

 

ביקור אבו מאזן בוושינגטון הבהיר את כוונותיו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הוא רוצה ליישם, הפעם ברצינות, את מפת דרכים ולשלבה במה שמכונה "היוזמה הערבית" כפיתרון כולל לסכסוך באזורנו ודורש משני הצדדים לעמוד בהתחייבותם הראשונית: מישראל להקפיא את ההתנחלויות ומהרשות הפלסטינית להילחם בטרור. אלא שהדרישה מהרשות ריקה מתוכן: את רוב המלחמה בטרור עושה ישראל, הן משום שהחמאס בעזה הוצא מהמשוואה והן משום שהכוחות הפלסטינים בגדה נמצאים תחת פיקוח אמריקאי צמוד.

 

גם אבו מאזן הבהיר את כוונותיו. ראשון המתנגדים לקמפ-דיוויד 2, בקיץ 2000, בגלל דרישתו של ברק לראות בהסכם את סוף הסכסוך, הודה בפני ה"וושינגטון פוסט" (29.5.09), שאהוד אולמרט הציע לו 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית בזכות השיבה וקליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה אך הוא סירב "כי הפערים נותרו גדולים". סתם ולא פירש. הוא הוסיף שאין בדעתו לעשות ויתור כלשהו או "לסייע" למיטשל, אלא להמתין שממשל אובמה "יסחוט את ממשלת נתניהו החוצה" כלשונו ועד שהחמאס יכיר בישראל. אבו מאזן לא דן עם בכירי הוושינגטון פוסט בתהליך שלום כלשהו אלא סיפר על תוכניותיו למשוך זמן ולהפיל את ממשלת נתניהו.

 

ראש ממשלת ישראל תבע מאבו מאזן, כתנאי להמשך המו"מ שאבו מאזן לא מעוניין בו כרגע, הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. אם כוונת נתניהו הייתה לדחוק את אבו מאזן לפינה, אזי הניסיון הזה, הצודק לדעתי, כשל. אם נתניהו באמת חותר למדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי, יש לשאול האם בשל סירובו של אבו מאזן יש לסגת מהרעיון, או שפשוט נדרשת חשיבה אחרת, כזו שלא תותיר בידיו את ההחלטה האם נהיה מדינה יהודית באופייה ודמוקרטית במשטרה.

***

 

נהירת המתנחלים לגבעות מטשטשת את גבולות המדינה היהודית ומובילה למדינה דו לאומית שבה הערבים והיהודים, שאינם רוצים זה את זה, חיים במסגרת מדינית אחת המסכנת את קיומו של הרוב היהודי. הציבור הימני מערער במפורש על זהותה הדמוקרטית של ישראל ע"י מבול של הצעות חוק לאומניות המגדירות את ישראל כדמוקרטיה ליהודים עם אזרחות משנה מוגבלת לערבים.

 

המדיניות הערבית בישראל תמיד חתרה להוכיח שבמדינה יהודית באופייה ודמוקרטית במשטרה קיימת סתירה מובנית; שמעצם אופייה היהודי היא נידונה לדחוק את הערבי לשוליים כאזרח משנה. בא הימין והוכיח שישראל אינה מסוגלת לחיות בכפיפה אחת עם ערבים שמורשתם ותרבותם שונות ושאיפותיהם הלאומיות נמצאות במרחב הערבי מוסלמי ולא בחזון היהודי. הימין נותן לערבים את כל העילות לדרוש הגנה מהקהילייה הבין לאומית. קוסובו ומזרח טימור הם משל לאן שאפשר להגיע.

 

***

 

בתחילת 2005, מתוך עמדה מסורתית ימנית, הבין אריק שרון שעל ישראל ליטול יוזמה ולא רק לשלול יוזמות של אחרים. ההתנתקות, שהמתנחלים מצליחים להציגה כתוכנית ביטחונית למניעת ירי קסאמים לעבר ישראל ומכיוון שכך נכשלה, הייתה בעצם מהלך של נטילת יוזמה מדינית בין לאומית וקטיעת תהליך ההתמזגות בין שני העמים, היהודי והערבי, לכדי מדינה דו לאומית. גולת הכותרת היה מכתב ההבנות של בוש מאפריל 2005 המאשרר למעשה לישראל להחזיק, גם בהסדר קבע, בגושי ההתנחלות ביו"ש. בכך ביצר שרון חלק מההתיישבות ביו"ש וניתק את המהלך המדיני הישראלי מתלות בחברה הפלסטינית. כיום מתמוססים הישגיו של שרון. זה קורה בשל להיטותו של אולמרט להגיע להסדר קבע כמעט בכל מחיר; הצלחת המתנחלים להציג את ההתנתקות ככישלון ביטחוני; והדבקות הנוכחית של ראשי המתנחלים, ממש כמו החברה הפלסטינית שממול, בנוסחה של "הכל או לא כלום".

 

תשובתו של אבו מאזן לוושינגטון פוסט ממחישה לעיני כל שתהליך השלום מול החברה הפלסטינית מוביל למבוי סתום. ואולם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא עדיין חזון בר הגשמה, גם בלי הפלסטינים.

***

 

ממשלת ישראל חייבת להציג יוזמה מדינית משלה - כזאת שאינה מבטלת את נכונותנו לדון עם הפלסטינים על גורלם בכל עת שירצו - המבוססת על התנתקות חד צדדית מהשטחים המאוכלסים בפלסטינים והתכנסות לתוך גושי ההתיישבות הגדולים. תכנית שתשמוט את הקרקע מתחת לאסטרטגיה הפלסטינית של לחכות עד שישראל תשאב את עצמה, מעצמה, להיות מדינה דו לאומית תוך אובדן הלגיטימיות הבין לאומית שלה. צעד נועז כזה מצד ישראל יכול להניב לגיטימציה להמשך חיזוק גושי ההתיישבות הקיימים המופיעים במזכר בוש מאפריל 2005. במסגרת מהלך זה על ישראל להמשיך ולשמור בידה את כושר הפעולה של צה"ל בכל זמן שדרוש ובכל מקום. לתכנית כזאת דרושה קואליציה חזקה ויציבה ושילוב ידיים של ראשי המפלגות הגדולות.

 

בפני ישראל עומדות עתה שלוש אפשרויות: להתעקש אל מול העולם, לשלול את יוזמותיו תוך איבוד התמיכה הבין לאומית הנחוצה גם להתמודדות מול האיום האירני; להיגרר באי רצון אחר חלק הולך וגדל מהדרישות של ארה"ב ושאר העולם באופן שייפגע בלכידות הממשלה מבפנים ובמעמדה מבחוץ; ליטול יוזמה, להתנתק מתלות בחברה הפלסטינית ולעצב את ישראל, חד צדדית, כמדינה יהודית דמוקרטית, המשתחררת לטובתה משליטתה בעם אחר.

 

ההתנתקות החד צדדית היא עדיין התוכנית המדינית הטובה ביותר האפשרית שתמנע מאיתנו מלהפוך למדינה דו לאומית, תאפשר לשמור בידינו את נכסינו האסטרטגים ולהישאר מדינה דמוקרטית. וכדבר השיר: והעיקר - לא לפחד כלל.

 

למאמרים של דני רשף

מחבר
נכתב בתאריך
2/6/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו