עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הגנה על הריבונות - ההתעקשות לחרוש את השדות היא לא "פרובוקציה", כפי שטוען אורי משגב ב"ידיעות"

הגנה על הריבונות

מאת אורי הייטנר

 

ההתעקשות לחרוש את השדות שמתחת לרמת הגולן היתה מתוך הגנה על הריבונות ולא "פרובוקציה", כפי שטוען אורי משגב במאמרו ב"ידיעות"

 

חצי אמת גרועה משקר, אומר המכתם הידוע. אם ללכת הלאה עם הנוסחה, רבע אמת כמוהו כשקר כפול והוצאת שורש מן האמת, כמוה כשקר בריבוע.

 

מאמר תעמולה בעד נסיגה מהגולן, שכתב אורי משגב ב"ידיעות אחרונות", הוסווה במעין "תחקיר" היסטורי אודות השנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בה שוחרר לפני 42 הגולן, ומסקנתו - ישראל אשמה בתקריות האש עם הסורים, שנוצרו כתוצאה מפרובוקציות ישראליות. מהן אותן פרובוקציות? ישראל שלחה חברי קיבוצים לפעילות חקלאית, תוך ידיעה שהסורים יפתחו עליהם באש ויספקו תירוץ לתגובה בעוצמה גדולה פי כמה. ישראל נהגה בתוקפנות כלפי סוריה מאז הסכמי שביתת הנשק ב-49' ודרדרה את המצב לאורך התקופה. ההסלמה הגיעה לשיאה בתקופה בה דוד אלעזר - דדו, שרת כאלוף פיקוד הצפון, בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים ובמלחמה עצמה. התועמלן לא מסתיר את מגמתו "לדעת את החומר, כי אובמה רק התחיל בעניין הפלסטיניי. בקרוב הוא יגיע גם לגולן". לקראת הוויכוח הציבורי הצפוי, אם כך יקרה, רוצה משגב לשבור את "המיתוס" ולהציג את "המציאות".

 

כמו כל שקר טוב, גם זה מבוסס על עובדות אמיתיות, המוצאות מהקשרן ההיסטורי, מפרספקטיבה רחבה וניתנת להן פרשנות מומצאת המשנה את מהותן. כך נוהגים הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים למיניהם, וכך עושה משגב בכתבתו.

 

העובדות הנכונות, הן שאכן ישראל שלחה חקלאים לעבד שטחים, מתוך ידיעה שהסורים יירו עליהם ותוך נכונות להגיב בעוצמה אם אכן כך יקרה. ולרוב - אכן, כך קרה. "הסקופ האדיר" הזה, אינו סקופ כלל ועיקר. ישראל מעולם לא הסתירה את העובדות הללו, לא בשעת מעשה ולא לאחר מכן. אולם הצגת העיבוד הזה כפרובוקציה שנועדה לגרום להסלמה, היא שקר בריבוע.

 

אם מחר יבהיר חזבאללה שמטעי קיבוץ יראון הם מחוץ לתחום לישראלים ואנשיו יירו על כל חקלאי ישראלי שיכנס למטעים הללו - מה על ישראל לעשות? אפשרות אחת היא להשלים עם המצב החדש ולא להיכנס עוד לאותם מטעים. ברור שלמחרת, כך יהיה עם מטעי מלכיה ומרגליות. אפשרות שנייה היא להגן על הריבונות. השטח הוא ישראלי, וישראל אינה יכולה להימנע מלעבדו בשל תכתיב האויב. וכך, ישראל תחליט לשלוח חקלאים לתוך המטע, חרף הידיעה שהאויב ירה עליהם, ותגיב בעוצמה. האם נכון לקרוא לכך פרובוקציה, או מימוש ריבונות?

 

***

 

זה מה שקרה לאורך הגבול עם סוריה במשך 18 שנים. הסורים ירו על דייגים שדגו בחלקה הצפון מזרחי של הכינרת, אף שעל פי הסכמי שביתת הנשק הכינרת כולה היתה בריבונות ישראל. הסורים התייחסו לעין גב, האון, מעגן, תל קציר, משמר הירדן, גדות ועוד כאל "התנחלויות" על שטח שאמור להיות סורי אף שהיה שטח ריבוני של ישראל (ועל פי ההסכם - מפורז מצבא). הסורים ניסו למנוע בכוח את הקמת המוביל הארצי, וניסו להטות את מי הירדן כדי לייבש את ישראל. הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים ישראלים, כמו חופה הצפון מזרחי של הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד. האם יש מדינה שהיתה מוכנה להשלים עם תוקפנות כזאת? גם ההנהגה הישראלית לא השלימה עמה. בראש המדינה עמדו אישים כדוד בן גוריון ולוי אשכול, שעמדו על מימוש הריבונות הישראלית, בין השאר באמצעות הפעילות החקלאית, שנועדה להגן על אדמת ישראל, לשמור על ריבונות ישראל ולמנוע נפילת שטחים נוספים בידי סוריה.

 

ישראל לא הסתירה את פעולתה. בספרו "פנקס שירות" מתאר זאת יצחק רבין, שר הביטחון בשנות החמישים ולאחר מכן ראש אג"ם והרמטכ"ל: "המלחמה על האזורים המפורזים העלתה לסירוגין את הברומטר המלחמתי. שליטתנו בשטחים אלה וזכותנו לעבדם היתה שנויה במחלוקת בינינו לבין הסורים. במהלך פעולותינו להבטיח את שליטתנו באזורים אלה, נתקשחה העמדה הסורית. מרכיב חדש במאבק שנתגלה עד מהרה כגורם מטריד ומכביד היה הפגזת יישובינו באזור על ידי הארטילריה הסורית - בעקבות תקריות אש, בגלל ניסיונותינו העקשניים לעבד את השטחים המפורזים ולבצע פעולות פיתוח באזור. חשופים לתותחים הסוריים, נכפתה על היישובים מציאות קשה. שלוות החיים הופרה... ביישובים לאורך עמק הירדן הצפוני וביישובי החולה - בואכה דן - דפנה, צפונה, רדפו התקריות זו את זו. נאלצנו לעבד שטחים בכלים משוריינים ולהפעילם לעתים על ידי אנשי צבא... לסורים היה יתרון בולט בארטילריה. גם התנאים הטופוגרפיים היו לטובתם, באופן בולט: השליטה ברמה הגבוהה נתנה בידיהם תצפית מלאה על שטחינו ותנאי ירי משופרים, בעוד תנועותיהם נסתרות מעינינו".

 

בספר "דדו", מאת חנוך ברטוב, הדברים מתוארים ביתר פירוט: "כשהסורים פגעו באיזו חלקה בצפון, היה זה כאילו הטיל לו [לדדו, אלוף פיקוד הצפון. א.ה.] שכן אשפה במרפסת ביתו. לריבונות של ישראל התייחס באורח עקרוני ואישי כאחד: 'זה שטח של מדינת ישראל - והם לא יכנסו'... המאבק הזה, אם על זכויותינו על האזורים המפורזים ואם נגד הטיית מקורות הירדן, חייב התמדה עקשנית שאי אפשר היה לראות באותה שעה את קצה. היו אותן חלקות, שהיו מעבדים בטרקטורים משוריינים, או נוטעים בלילות וכשהיה השדה מבשיל, או המטע מתחיל להיקלט, היה הכל נשרף או מושחת באש הסורית. דדו עצמו ניסח זאת כך: 'אנו חורשים והשדה נעשה חום ואח"כ אנו זורעים והוא נעשה ירוק, ואז הם שורפים וזה נעשה שחור, ואנחנו שבים וחורשים וחוזר חלילה'. סא"ל פנחס להב, קצין שלישות של גייסות השריון... מאיר עקשנות זו מזווית אחרת: 'שאלתי אותו: מדוע אנחנו עושים זאת שוב ושוב? הלא זול יותר להטיס גרעיני חיטה, עטופי צמר גפן וארוזים בצלופן מקליפורניה, וזה לא יעלה לנו קרבנות. תשובתו של דדו היתה, שאנחנו לוחמים וחורשים וזורעים לא כדי לקצור. לוחמים על 'חלקת 120 הדונאם' או ה'בוסטר', או 'האף של דה-גול' וכך כל חלקה וחלקה, כי חלקה שאנחנו זורעים היא גבולה של מדינת ישראל. היום מתחולל הוויכוח על זכותנו לזרוע בכורזים. מחר יהיה ויכוח אם מותר לנו לזרוע ולנטוע בראש פינה ובטבריה. כל צעד שניסוג אנחנו, יתקדמו בעקבותינו הסורים. לכן אני מחזיק אותם קרוב ככל האפשר לגבול, כדי שבעתיד לא ישמט מידי כל העומק של המדינה'.

 

 חלקת מריבה אחת כזו היתה ממזרח לקיבוץ האון. ימים רבים לא עובדה ועכשיו, כשהוחל לממש את הריבונות, היו הסורים מניחים לחרוש ולזרוע, מחכים עד להבשלת הקמה, ואז, בכמה פגזי תבערה היו מעלים הכל באש. לאחר התייעצות חקלאית, הוחלט להפכה למטע דקלים. מספר מאנו שקד: 'לקחנו אז שתיים או שלוש פלוגות, ממש מתחת לחוטם של הסורים, ובמשך הלילה חפרנו מאות גומות. דדו, כמנהגו, היה איתנו בשטח. למחרת בלילה שבנו, וכמו בט"ו בשבט נשא כל חייל שתיל, הלך אל הגומה שחיפש, שתל את הדקל, הקיפו בגומה, השקה אותו, וכך במשך לילות אחדים, היינו שבים ומשקים את הדקלים... לא, זו לא היתה עקשנות, כי אם דבקות אמיתית במטרה, אמונה במעשים שמשנים את פני המציאות. הוא אהב את הגליל, את עמק הירדן ועמק בית שאן, את כל האזור הפורח הזה... נכון שחלק מן הדקלים קמל, ורק מחציתם נקלטה. היו גם שהלעיגו על כך, ואמרו שזה בזבוז של מאמץ. אבל דדו לא הושפע מן הלגלוג. ברגע שננעל על רעיון והיה משוכנע בצדקתו, לא יכול היה איש להזיזו'".

 

***

 

זאת ה"פרובוקציה", אליבא דאורי משגב. האיש אינו מסוגל להבין מה המשמעות של אדמה, של מולדת, של ריבונות. בעיניו, התעקשות על 120 ד' היא חסרת משמעות, ולכן היא "פרובוקציה". וכך, האיש שהמניע של מאמרו היא לשכנע את דעת הקהל בצדקת ויתור על הגולן, שהינו שטח ריבוני של ישראל, בז למאבק של ישראל על שטחיה הריבוניים בתוך קווי 1949, לפני מלחמת ששת הימים. אם, חלילה, חלומו הרטוב יתגשם, הסורים יחזרו לגולן, וכמו בשיר על הילדה מגדות, ההר יחזור להיות כמפלצת, שוב יהוו אותם שטחי מריבה תירוץ להסלמה הסורית (כפי שהיו "חוות שבעא" לאחר הנסיגה הישראלית המלאה מלבנון). משגב מבהיר מראש מה תהיה אז דעתו על ניסיון ישראלי לממש את הריבונות על שטחים אלה.

 

אם הדרך לה מטיף אורי משגב - בוז לריבונות ולשליטה על האדמה, היתה דרכה של מדינת ישראל, מדינת ישראל לא היתה קיימת.

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
31/5/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו