עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

נגד הרוח - הקאמבק של 1 במאי; הכמיהה לזנב בשיתופיים; ידידו הטוב של התאילנדי; והפרלמנט של המדינה

נגד הרוח

מאת עזרא דלומי - 24.5.2009

 

על הקאמבק של האחד במאי; על הכמיהה הדיפרנציאלית לזנב בשיתופיים; על ידידו הטוב ביותר של התאילנדי; ועל הפרלמנט של המדינה

 

א. אדום עולה

 

ממקום עבודתי במכון לחקר תקשורת המזה"ת בירושלים, באזור רחוב קינג ג'ורג', ראיתי תהלוכה של לובשי חולצות כחולות, נושאי דגלים אדומים, קוראים במגפונים "לא להפרטה, כן לרווחה" ועוד סיסמאות על שוויון וצדק חברתי. לקולגות במכון - חוקרים צעירים העוסקים בתקשורת הערבית, הייתי צריך להסביר את פשר התהלוכה. רובם לא ידעו מה זה האחד במאי. כשהתקרבתי לצועדים, ראיתי כמה מאות של חניכי ובוגרי השומר הצעיר, מלווים בקבוצות של תנועות שמאל אחרות, כובשים את הרחוב המרכזי של הבירה. מתוך תחושת הזדהות, מלווה בקורטוב של התלהבות, צעדתי עימם כברת דרך, עד למקום בו התקיימה העצרת. היתה זו מעין חזרה במנהרת הזמן - כמעט יובל שנים - אל ימים שבהם היתה יורדת הוראה מן המפלגה ומן ההסתדרות אל מזכירות הנוער העובד, "להוציא את החניכים" למצעד. ואנחנו, כמו חיילים טובים, צעדנו, בעיקר כי אמרו לנו שכך צריך. כמעט לא שאלנו שאלות. וכך, בראש צעדו הפוליטיקאים ואחריהם אנחנו, הדרדקים.

 

***

 

חזרה במנהרת הזמן?! לא בדיוק. מנהיגים-פוליטיקאים לא היו הפעם. כבר אין ריכוז מפ"ם שיוציא את החניכים לרחוב, לשכת מפלגת העבודה מתבוססת במריבותיה והתנועה הקיבוצית שקועה ברובה בהפרטותיה. היום הנוער צועד לבדו, באופן "עצמוני", ואולי זה הקסם שבסיפור – קסמן של תנועות הנוער, תנועות הבוגרים והקומונות העירוניות של שנות האלפיים. את הטקסטים שלהן הן כותבות בעצמן, לא כי מישהו אמר להם לדקלמן. "בעצמם הם כותבים להם שיר". זו צעדה נגד הרוח, כמעט ללא גב פוליטי תומך. מבחינה זאת, מדובר באנשים בעלי תודעה חברתית הרבה יותר שרירית מזו שהזינה אותנו לפני דור או שניים; תודעה הנוצרת מחיפוש כן אחר צדק סוציאלי וסולידריות, בחברה מדורדרת, עמוסת עוולות, שחיתות ופערים. לא תודעה המוזרקת לווריד מלמעלה.

 

***

 

חסידי ההפרטה בקיבוצים מרבים לדבר בשם "הבנים". הם מסבירים ש"זה מה שהבנים רוצים וזה מה שיחזיר אותם הביתה". אמת, זה "חזון" שאולי יכול להחזיר את מי שעולמו מתכנס אל תוך בית ומגרש; לא הרבה יותר מכך. זה לא יחזיר את מי שטעון ברצון לתיקון, את מי שתודעתו מכילה גם צורך להשפיע על סביבתו. היום יש אלפי "כחולים" כאלה – עם ובלי שרוך - הפזורים ברחבי הארץ. מבחינות רבות מדובר באתגר עצום למטה השיתופי. כל זמן שהצעירים הללו יחושו שהחיזור אחריהם נועד "לביית" אותם ככוח קיבוצי משלים לקיבוצים השיתופיים ולא מעבר לכך, לא יהיה לחיזור הזה תכלית. אם יש סיכוי לקשר, הוא צריך להישען על מסגרת פדרטיבית, שבה יפעלו תנועות הבוגרים כגוף אוטונומי – בתוך או מחוץ לקיבוץ - הממשיך את שליחותו בחברה, ולא רק כחיל מילואים משלים של הקיבוצים. זה הסיכוי.

 

***

 

"שמע, עשרים שנה לא היה כאן מצעד כזה", סח לי מנהל בית הדפוס שעימו אני עובד, בעומדו משתאה למראה התהלוכה. "כדאי שתארגן את עובדי הדפוס" הצעתי לו, "בקרוב יש גזרות חדשות ובשנה הבאה גם הם יצטרכו לצעוד".

 

ב. משפט שלמה

 

טוקבק כזה, או דומים לו, מופיעים מעת לעת, כתגובה של חברים מקיבוצים מופרטים לכתבות באתרים הקיבוציים, הדנות בנושאי שיתוף – בעיקר באלה המציגות את היתכנותו. וזה בערך נוסח התגובה: "זה לא שאני נגד שיתוף", כותב המגיב הדיפרנציאלי, "אני דווקא בעד, מצדי הלוואי שכל הקיבוצים היו יכולים להיות שיתופיים, כי שוויון בין בני אדם הוא ערך חשוב, אבל השיטה הזאת פשטה את הרגל, כמו שרוסיה הקומוניסטית פשטה את הרגל, כי השיטה הזאת – עם ועדות בולשביקיות שמנחיתות מלמעלה ויורדות לחיי החבר – היא לא בשביל בני אדם, היא שוללת מהם את החופש ואת זכות הבחירה, היא חונקת את החירות האישית, אז חבל לכם להתאמץ, כדאי שתפריטו עכשיו במקום שתדחו לאחר כך, כדאי שתפסיקו לריב על עוד אחוז בהצבעה, כי ממילא הסוף של השיתוף ידוע, כי ממילא כולם מפריטים, אדם צריך תמריצים בשביל להתאמץ, אדם צריך תמורה אישית כדי שיסכים לתרום וחבל שלא הבנו את זה קודם, כי אז הכול היה נראה אחרת".

 

***

 

מכיוון שזו תגובה המרבה לחזור על עצמה, ראוי לעמוד על פישרה. תהיתי מה איכפת לו לטוקבקיסט המפריט/ מופרט, שיש עדיין איים של שיתוף הנושאים את עצמם? במה מעיק עליו קיומם, עד כדי צורך לשוב ולסנוט שזה חסר סיכוי ושזה נועד לקמילה? מה מציק לו בכך שישנם מקומות, גם אם לא רבים, בהם השיתוף מתפקד, מה-גם שהוא "דווקא בעד זה?"

 

במשפט שלמה מגיעות שתי אמהות אל המלך בבקשה שיפסוק למי שייך תינוק שכ"א מהן טוענת לבעלות עליו. המלך עושה תרגיל: הוא מציע לבתר את התינוק ולתת לכל אם את חלקה: האישה האחת קוראת: חתוך, גם לי גם לה לא יהיה; השנייה מתחננת על נפשו של הילד ומבקשת להותירו בחיים... וזוכה בו. המלך הבין שהיא האם האמיתית.

 

***

 

יש תחושה ש"גם לי גם להם לא יהיה", הוא המוטו של חלק מהטוקבקים הללו. אם אני ויתרתי על השיתוף – שכולם יוותרו. כך הוויתור נעשה יותר נוח. גם לי אין, גם להם אין. ואם לא בטובות, נתעלק ונכביד עליהם. הנה כך, מי שקוננו על "הבולשביקים הקיבוצי-שיתופי" ודרשו פתיחות "לחדשנותם", הפכו בעצמם לבולשביקים: בולשביקים של הפרטה. דרך אחרת כבר לא כשרה בעיניהם. הם רומים את כולם בדמותם.

 

חברים, הפרטתם - אם מרצון, אם מחוסר ברירה - זה לגיטימי, אין מקום לרגשי אשם, אין מה להצטדק, זו בחירה דמוקרטית. חבל לעמוד עם סטופר ביד, בציפייה שכך יקרה לאחרים; הכמיהה ש"בסוף זה יקרה לכולם" – מיותרת. היא לא תסיר שום אבן מהלב. שמחו בחלקכם, הניחו לשמחות הקטנות של האחרים.

 

***

 

חוזרים בתשובה (מכל מין) "המגלים את האור", נעשים לעתים כה קנאים לדתם החדשה, עד שהם מתארים את עולמם הקודם כאפלה גמורה. לידיעתכם: נשאר קצת אור בעולמכם הקודם.

 

ג. תא הגעגועים

 

כמו רבים סברתי פעם שעל תאי הטלפונים הציבוריים לעבור מן העולם. בעידן שבו לכל תינוק יש שני מכשירי טלפונים ניידים – חלקם עם אוזניות צמודות ומכשור לדיבור באון-ליין, מי עוד צריך את תאי הטלפונים הקוויים השתולים בקרנות הרחוב? למה לא לנפנף אותם?

 

במקום מגורי הנוכחי, הסמוך לאזור התעשייה של דרום ירושלים, העמוס בעובדים זרים, הבנתי למה עדיין צריך. הטלפונים הציבוריים הללו הם השנורקל של העובדים הזרים אל העולם, בעיקר אל ביתם שבצד השני של הגלובוס. בשבת, היום החופשי שלהם, הם מחוברים לשפופרת נון סטופ. מדברים, מדברים ומדברים. לפי החיוך והתוגה שעל פניהם, מצידו השני של הקו נמצאים האישה והילדים. מרוב זמן דיבור, הם יושבים, אף פעם לא עומדים.

 

אני יוצא להליכה, חוזר כעבור שעה והתאילנדי ממשיך לדבר (אולי התחלף בחברו, אבל אני מתקשה להבדיל ביניהם). אם למישהו יש מחשבה, במסגרת "התייעלות" כלשהי, לייתר את הטלפונים הציבוריים, אז אנא! הטלפון הציבורי הוא החמצן של העובדים הזרים.

 

ד. הפרלמנט של המדינה

 

פרלמנט העמק בא לירושלים כדי לשמח את תושבי הבירה. הייתי לאחרונה בערב אקסטטי שארגן הפרלמנט בבארי, חברים סיפרו לי על ערב מטריף אחר בבית אלפא ואין ספק שמדובר בתופעה. מאות אנשים, חלקם מבוגרים מאוד, שרים בגרון ניחר לצלילי האקורדיונים והחצוצרות של תזמורת הפרלמנט, קופצים, מכרכרים ומפזזים עד השעות הקטנות של הלילה, בניצוחו של צביקה לוי מיפעת. אולי סוד ההצלחה של הפרלמנט הזה הוא בספונטניות, אולי בתבנית העממית, אולי בנימה הפטריוטית, המשמשת אנטיביוטיקה לתחושת ההתפוררות והניכור מן המדינה. האקסטזה שהתחוללה סביבי בבארי המיסה את תחושת הדביקות האופפת אותי בערבי נוסטלגיה כאלה, שנראים, לעתים, כמו עוד קרב מאסף של "ארץ ישראל הישנה והטובה"; פתאום גם אני נסחפתי והתחלתי לשיר בגרון ניחר ולקפץ. עשיתי זאת גם בלי הוודקה שזרמה שם כמים ותדלקה את האווירה. יוחלף הפרלמנט הישראלי בפרלמנט העמק.

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
24/5/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו