עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שבויים ברכבת החופש - מי שחשוב לו החופש האישי ולא פעיל בעיצוב החברה - יאבד את חירותו

שבויים ברכבת החופש

מאת אלישע שפירא – 19.5.2009

 

מי שבראש מעייניו החופש האישי שלו, תוך ויתור על ההשתתפות פעילה בעיצוב החברה בה הוא חי, סופו שיאבד את חירותו

 

גלעד שפרן מסיים את רשימתו "השינוי הוא מוסרי" ("ידיעות הקיבוץ" 8.5.09) באמירה על "רכבת החירות הדוהרת אל עבר הריבונות המלאה של הפרט על חייו".  כאשר אומרים "הרכבת דוהרת", מתכוונים לומר שהדבר אינו בשליטתנו או שהוא יצא משליטתנו. רוצה לומר: אנחנו רק הנוסעים ברכבת הדוהרת ליעד שאנחנו איננו יכולים לשנותו, על מסילה שלא אנחנו בנינו, נהוגה בידי נהג שאיננו יודעים מי הוא והוא אינו שואל אותנו לאן פנינו. והכל בשם ולמען "חופש הבחירה וריבונות הפרט על חייו". כמעט בא לומר: "שבויים ברכבת החופש". בעניין זה גלעד אינו לבד. הוא מצטרף לטוענים רבים בשם "הכורח" הכפוי עלינו.

 

***

הם מסבירים לנו כי הקיבוץ השיתופי-שוויוני אינו אפשרי יותר. בין שהם שמחים על כך ושלמים עם "השיבוט" של הקיבוץ, ובין שהם מצטערים עליו, הם סבורים שכך נגזר. אחדים מתארים את הקיבוץ הדיפרנציאלי, כמו גלעד, כעליית מדרגה מוסרית. אחרים מדברים עליו מתוך אכזבה מהולה בצער על מה שהלך לאיבוד. המשותף לאלה ולאלה הוא תחושת חוסר הברירה. הם מסבירים ש"הקיבוץ סיים את תפקידו ההיסטורי", שהוא "נוגד את טבע האדם", ש"אינו מתאים למציאות המודרנית" ובכלל... "זו דרכו של העולם" ועלינו להשלים ולהיכנע לה. הדבר מזכיר לי את "משל האבן" של ברוך שפינוזה, הפילוסוף בן המאה ה 17, שנודע בשיטתו הדטרמיניסטית. שפינוזה אומר שם כי אנו משולים לאבן במעופה. מסלול תעופתה של האבן קבוע וניתן לחישוב מדויק למי שיודע את חוקי הפיסיקה. "עכשיו תתארו לעצמכם", אומר שפינוזה, "שבזמן מעופה מקבלת האבן תודעה עצמית והיא מתחילה לפטפט על חירות הפרט ולבחור את דרכה ואת יעד מעופה". שפינוזה מסיים בשאלה: "האם האבן חופשית באמת?" בניגוד לשפינוזה ולאלו הטוענים ל"דטרמיניזם חברתי", אני מאמין בחופש הבחירה. חופש הבחירה כמרכיב מרכזי בהבנתנו את העולם. גם אם מנקודת ראותו של "מתבונן חיצוני" אנו אכן משולים לאותה האבן שמסלולה נקבע על ידי סך כל הכוחות הפועלים עליה, לעולם לא נדע זאת. לעולם לא נוכל לחשב את כל הכוחות המפעילים ומנתבים את תודעתנו וגורמים לנו להחליט ולבחור כך או אחרת. חוויית המציאות שלנו מעמידה אותנו באופן תדיר בפני הצורך לבחור את דרכנו ולקבל אחריות על מעשינו או על מחדלינו.   

 

החירות להיות שייך  

  

גם לאחר שחשפנו את הסתירה הפנימית ואת מופרכות הטיעון בדבר "הכורח" הכופה עלינו את "ריבונות הפרט וחופש הבחירה", עדיין לא נגענו בליבו של העניין. זו לא השגיאה היותר חשובה בדיון. אחרי הכל, אין ויכוח על כך שבחיים הממשיים אנחנו אכן נוסעים ברכבות משותפות, ביניהן רכבות שאנחנו איננו נוהגים אותן ולא אנחנו בנינו את המסילות שעליהן הן נוסעות. אנחנו לא "רובינזון קרוזו" ולא לכל אחד מאיתנו מצפה אי בודד, כפי שלא לכל אחד מאיתנו תהיה רכבת משלו, עליה ידהר למחוזות שהם רק שלו ורק לעצמו. חירותנו אינה נפגמת כאשר אנו בוחרים לעלות על רכבת עמוסת אדם, כאשר היא נוסעת לכיוון הרצוי לנו. חירותנו אינה מתמעטת כאשר אנחנו עושים זאת ביחד עם אחרים. שמורה לנו החירות לבחור את השותפים ואת היעד אליו נרצה להגיע ביחד או לחוד. זו חירותם של הבוחרים. אך גדולה מחירותם של  הבוחרים בין החלופות הנתונות במציאות, היא חירותם של הבונים, של פורצי הדרכים וסוללי המסילות. חירותם של אלה המשנים ומעצבים את סביבתם. גדולה במיוחד חירותם של מעצבי החברה וכלליה, כאשר הם משתתפים בקביעת הכללים המגבילים את החופש שלהם. הכללים המבטיחים את חירותם של הרבים. זו החירות שלא ניתן לממשה לבד. החירות להיות שייך, להיות חלק מהיצירה החברתית. משמעות החירות, כפי שאני מבין אותה (וכפי שכתבתי עליה בעבר בהרחבה כאן) היא בצירוף של "חופש" עם "אחריות". המושג "אחריות" נגזר מהמילה "אחר", כך שחירותי תכלול תמיד את האחרים, את מעגלי השייכות שלי, את המגבלות שאני מטיל על עצמי ואת מחויבותי לחירותם של האחרים. את מצוות עשה ואת מצוות אל-תעשה, שקיבלתי על עצמי. 

 

***

באופן פרדוקסאלי, לכאורה, אפשר לומר כי דווקא מי שמסתפק בחופש המיידי לנהל את חייו וחיי משפחתו הקרובה, מי ששם בראש מעייניו את החופש האישי שלו, תוך ויתור על ההשתתפות פעילה בעיצוב החברה והסביבה בה הוא חי, סופו שיאבד את חירותו. סופו שיאבד את שורשיו התרבותיים והחברתיים ויהיה כ"עלה נידף", שכל רוח תישא אותו. סופו שיובל על ידי כוחות גדולים וחזקים ממנו וישתעבד לרצונם של אחרים.

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
19/5/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו