עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קריאת התיגר של האחד במאי

קריאת התיגר של האחד במאי

מאת יואל מרשק, מרכז אגף המשימות – 27.4.2009

 

האחד במאי משמש מפגש של ציפיות לשינוי, למנהיגות חדשה, שתתמודד ותקרא תיגר על המציאות הקשה והמורכבת

 

מורשת עולמית בשנת 1872, בעיר טורונטו בקנדה, התקיימה בחודש אפריל השביתה הראשונה של פועלים שנאבקו על הגבלת יום העבודה לשמונה שעות. בשנת 1884, בעיר שיקגו בארצות הברית, הוכרז האחד במאי כיום ציון למאבק הפועלים, ומאז מדי שנה אנו מציינים את החג. השנה אני שוב חש כאילו אנו עדיין נמצאים במאה הקודמת. העוני, המחסור והדיכוי נמשכים למרות שנציגי מעמד הפועלים לוקחים חלק בשלטון ולמרות שיש אגודות שיתופיות וקיבוצים שאמורים לממש רווחה ושליטה של חבריהם.

 

עוני קיבוצי:  ביום חמישי, ערב 1 במאי, נערוך עם חברי קיבוצים ותנועות הנוער טכס להנפת דגלי המעמד (אדום) והלאום (כחול ולבן) בבניין ההסתדרות בת"א. בדברים שאשא לפני המשתתפים, בשם התנועה הקיבוצית, אציין את האבטלה והעוני גם אצלנו. תחת הסיסמה "החבר אחראי לפרנסתו" הפסקנו לדאוג למקומות עבודה מפרנסים לחברים, הפסקנו להשקיע בפיתוח ענפים הנותנים מקומות עבודה, האחריות הוטלה על החבר היחיד. רמת חיים בקו העוני לא מאפשרת לחבר שימוש נכון במערכות החינוך, הבריאות הקיימות בקיבוצו. מתחיל הוויכוח "האם יש רעבים בקיבוץ" – ודאי שיש! אך אנשים מתביישים לזעוק!

 

חבר חסר ישע: בארבע עשרה קיבוצים יש ועדים ממונים והחברים מוגבלים בנגישות אל ההחלטות ובהשתתפות בהן. בקיבוצים אחדים מחליטים בניגוד לתקנון. לרשות הממסד עומדים מיטב עורכי הדין מול חבר ללא משאבים. האם בשנת 2009 חבר שהקים את קיבוצו, או נולד בו, או הצטרף אליו, יכול להמשיך לשתף פעולה עם הממסד כאשר הוא המום, פגוע וחסר ישע? – יש להחליט היום בכל תקנון של קיבוץ על חובת השימוש במכשיר הבוררות – לפני שזורקים כסף על עורכי דין ובתי משפט.

 

כללי המשחק החדשים: למרות צווי בית המשפט, משכורות החברים לא מתפרסמות בקיבוצים. החבר יודע כי על מנת שיקבלו את רצונותיו עליו לשתוק ולשחק לפי כללי המשחק. גם מקום עבודתו יובטח בעתיד רק בזכות קרבתו לחמולה שאנשיה מנהלים את הענף. פערי המשכורות גדלים, ואתם הקנאה והאי-נוחות אצל הילדים. את המלצות התנועה ב"יחסי עבודה" יש לצרף למסמך המחייב כמו "ערבות הדדית" ובכך להפכן להחלטות מחייבות. לטעמי, הפנסיה המלאה מגיעה לוותיקים עוד לפני שמחולקות משכורות עתק לחברי הוועד ולמנהלי הקיבוץ, בזכות הוותיקים נוצר היש הגדול - אל נשליכם לעת זקנה!

 

גורלנו ועתידנו: אי-אפשר שלא לציין את החברה שסביבנו, זאת שאנו כה רוצים להסתגל אליה. "להנמיך את הגדרות", אמרו לנו, ומה ביקשו? שנצטרף אל 1,600,000 הנפשות שמתחת לקו העוני, אל 700 אלף הילדים מתוכם שאין להם ארוחות בוקר וצהריים וזקוקים לסיוע מיידי על מנת להשתלב. החג עבורנו הוא תאריך לבחון את יכולתם של אנשים להשפיע על גורלם ועל עתידם כבני אנוש השואפים לחברה שיש בה יותר סולידאריות מול יער המצוקות, העוולות וחוסר האונים המכתר אותנו גם בשנת 2009.

 

נשים: שוויון לא קיים היום בין אישה לגבר. אך דמם של הנשים אדום לא פחות משל הגבר, אז מדוע השכר לא שווה? מדוע במכרזים הן נכשלות? ומדוע אם חד הורית לא זוכה במגיע לה?

 

גזענות ואפליה: 40 פועלים ערביים פוטרו מרכבת ישראל כי לא שירתו בצה"ל ומחר יבקשו שלא יוכלו גם לבחור לכנסת – ריח של גזענות ואפליות חסרות תקדים עולה השנה ב-1 במאי ודמם אדום לא פחות משלי.

 

מנהיגות חינוכית תנאי לצמיחה והתחדשות: ערב 1 במאי מטיל ראש מכינת רבין, דני זמיר, ספק בתרומתם של תנועות הנוער לביטחון. דני מסרב לדעת ולהבין כי חגורת הביטחון האמיתית היא החינוך התורם בעתיד גם להזדמנות להשתלב בחברה. לפיכך, יש עדיפות לטובים בבנינו במסלול הנח"ל, המשלב צבא וחינוך ומגדל מנהיגים חינוכיים התורמים בעשייתם בפריפריה לא פחות ממח"ט או מפקד אוגדה – כפי שפועלים בני הנוע"ל בקיבוץ חנתון במאבקם על שמירת נכסי הלאום ללא רווחים אישיים כנגד מסחורם בידי אילי הון. אגב 90% מבוגרי תנועות הנוער לא מגשימים בקיבוצים ובקבוצות ומתגייסים לכלל חילות צה"ל, הולכים לקצונה ובכך מגשימים במה שחונכו בתנועה, קרי להיות תמיד ראשונים להוביל להנהיג למען כולם!

 

תקציב המדינה: עכשיו מתחילים הדיונים על תקציב המדינה בכנסת. על מפלגת "העבודה" להוביל ולשתף את "קדימה" ומרצ בדיונים על שירותי הרווחה ולדרוש כי "משרד הרווחה" לא יפגע. אנו מדינה משוסעת ומפולגת עלינו להתנגד לקיצוץ רוחבי, בל יכרות גרזן הקיצוצים את רווחת הילדים והקשישים שכה זקוקים לה.

 

ימי הזיכרון לשואה, המרי והקוממיות: רק עתה חווינו את ימי הזיכרון לנופלי כל מלחמות ישראל בגולה ובארץ, מה ביקשו לוחמי השואה, ההגנה וצה"ל מאיתנו? הם ביקשו מדינה אחרת לא כמו זו שיש היום, מדינה שבה האזרח ומוסדות האומה ירימו ראש, יהיו ערבים זה לזה: "אנחנו נפלנו אך בנופלינו אנו מטילים עליכם את הדאגה שקורבננו לא יהיה לשווא עצבו את המדינה כמדינת אור וחסד" ביקשו נופלי כל המלחמות ואנו חייבים להם זאת!

 

והתקווה? אז איפה התקווה, במה להיאחז? אני מביט סביבי ורואה אלפי צעירים סביב תנועות הנוער, הקבוצות השיתופיות, סטודנטים בקמפוסים, אלה המשרתים שירות משמעותי בצה"ל, בוגרי שנת שירות ומכינות – ויודע כי יש תשתית עצומה של אנשים המבקשים קיבוץ, תנועה, מדינה אחרת. היוכלו? 1 במאי משמש מפגש של ציפיות לשינוי, למנהיגות חדשה, שתתמודד ותקרא תיגר על המציאות הקשה והמורכבת.


נכתב בתאריך
27/4/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו