עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לגדול בצל הזיכרון: מהגיונותיו של בן-ארובה

לגדול בצל הזיכרון

מאת דודו פלמה - 19.4.2009

 

האם הזיכרון ישמש חומר דלק להבערת מעשי דיכוי "מוצדקים", או שישמש ערובה למלחמת חורמה ביסוד הבהמי-מפלצתי, הקיים בפוטנציה באתוס של כל עם? מהגיונותיו של בן- ארובה

 

מאז שגדלתי, דור שני לשואה, אני נושא עמי בתוך פרודות הדי.אנ.אי שלי את הזיכרון. אני נושאו באלפי נימים של שתיקות, זעקות אילמות ודברים שלא נאמרו ולא סופרו. כל- כך לא סופרו, עד שהייתי צריך להמציא בעצמי את מה שלא סופר. אחר-כך, כשהתחוורו לי הדברים, הבנתי שדמיוני הפרוע לא היה פרוע דיו כדי לתאר את האמת כפי שהייתה באמת. אבל גם הבנתי שהאמת מעולם לא הייתה מורכבת מעובדות בלבד. אני בעסק הזה של הזיכרון כבר כל-כך הרבה זמן, עד שהיום אני יודע שכולנו בעצם "זוכרים מקצועיים", והשאלות שבהן אנו חלוקים, הן: למה לזכור? למה לא לשכוח? ומה לעשות בו, לעזאזל, בזיכרון?

 

גלים- גלים, עם בוא האביב, הם נוסעים לשם, לשדות האדישים והירוקים, לארובות מתנכרות, לערמות הנעליים, לריחות הרפאים. בעיניים לחות אנו מלווים אותם, משלחות של נוער עברי גאה ללונה- גז, בתרועות חצוצרה, במצעדי- חיים, בדגלי- לאום מונפים בגאון. ובאביב הם ישובו חזרה, אבל עם מה הם ישובו? עם מה בכלל הם צריכים לחזור משם? האם כל תמונות השחור- לבן האלה שיצרבו את מוחם הרגיש יהיו האמת לבדה? האם הרטט הקדוש שיעבור בגופם מול פסי- הרכבת השותקים באושוויץ, הוא לבדו יהיה מטרת הנסיעה? בכלל, תחשבו על זה- רטט קדוש במקום כה טמא ומשוקץ. מה למקום שבו הגיעה לשיאה רצחנותו של האדם וביזויו- ולקדושה. ושם הם כבר נטבלים ונקשרים בערבוב הנורא הזה של הטומאה הקדושה. שם אנחנו מבצעים בהם את ההמרה הדרושה למי שחי במקום הזה. מקום שבו שלום הוא מלחמה, חירות היא עבדות, ואהבה היא שנאה. וכשאתה שולח נוער חף מידיעה לפולין, כדי להתחבר שם אל העובדות לבדן- דרך מחנות הריכוז, מצבורי הנעליים והאפר הקדוש, אתה עושה זאת, בסופו של דבר, כדי להקל עליהם את משא האלה וכדורי הפלסטיק, כדי להקל עליהם לדכא שאיפה של בני עם אחר לחיות חיים נורמליים, לחופש, לזכויות אזרח.

***

התקווה הדידקטית, העמומה כל- כך, להנחיל להם את הזיכרון באושוויץ ולהניח אחר- כך לרוח הדברים היום בארץ, לתרגם את הזיכרון להנחת ילד ערבי על מכסה הג'יפ כמחסה מאבנים, או על חוטי תיל כשטיח - הוא יותר מחילול הזיכרון ועיוותו. כי לא את הזיכרון אנו מעוותים אלא את עצמנו. בכלל, זהו ניסיון אומלל לתת להם להבין "מה באמת אירע שם", דרך לימוד העובדות כפי שהיו "באמת". ובשובם הם יוכלו לומר לנו בעיניים עצומות, כמה צריפים היו בכל מחנה, כמה מגדלי שמירה, כמה שומרים, כמה משרפות וכמה מומתים בכל יום, כמה זוגות נעליים ישנן בכלובים המרושתים והמאובקים. אבל מי הלך בנעליים האלה, את זה לא יוכלו לומר לנו. מהבחינה הזאת "האיש ממחנות הריכוז", נתפש אצלם כמו "האיש מפקינג" או "האיש מיאווה". הוא להם כמפגש עם אדם שראשו הוסר ואין לזהותו עוד. וכאשר הזהות הנעלמת איננה וגם לא תשוב, הם מחפשים לאן להפנות את הרצון האמיתי, הכן כל- כך, להזדהות עם משהו שכבר לא קיים. ומה שנותר להם לעשות עם פרץ האנרגיה האדיר הזה, הוא להופכו ל"גיבוש יחידה", ל"אנחנו נגד כל העולם".

 

והם שבים משם עילגי לשון וכבדי- פה, ויותר משהם מדברים הם שותקים. ואנחנו מכסים על ערוותם ועל ערוותנו ומתרגמים את העילגות הזאת למשפט כל-כך מטומטם ובנאלי- "מה אתם רוצים מהם, אין להם מילים כדי לתאר את מה שראו שם".

 

בשעה של חשבון שעוד תבוא על כולנו, מה שישנה הוא לא העובדות והתצלומים המצהיבים ולא האותנטיות הקדושה של השרידים והנעליים והאפר והאבק, אלא מה שעשינו ועוד נעשה בו בזיכרון שאנו עומסים על שכמנו ועל שכמם.

האם נשתמש בו כחומר דלק להבערת מעשי דיכוי "מוצדקים", או שהזיכרון ישמש לנו ערובה לכך שנילחם בכל מאודנו נגד אותו יסוד בהמי, מפלצתי, שקיים בפוטנציה באתוס של כל עם, ולכך שכל אחד מאתנו חייב בראש ובראשונה לדכא את הפשיסט הקטן שבתוכו, לפני שהוא הולך לעשות "סדר" בטריטוריות אחרות.

***

היום כפי שהדברים עומדים, הנחיל לנו הזיכרון שתי שואות: אחת היא השואה הגורמת לנו להיות שונאים, ברוטליים ואכזריים, והשואה השניה היא זו שהופכת אותנו להיות אדישים לכאבו של הזולת.

 

מאז שנולדנו, דור שני לשואה, אנו נושאים בתוך פרודות הדי.אנ.אי שלנו את קללת הזיכרון. את הנוגדנים לתופעותיו הנוכחיות נהיה חייבים לפתח בעצמנו, למען המחר של הדור השלישי, למען החיים ולא לכבודם של המתים.

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
19/4/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו