עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

על פטה מורגנה בבארי ועל איך "לדפוק את השיטה" במרכול

אורח לרגע

עזרא דלומי – 18.3.2009

 

ארוחת צוהריים קיבוצית בשבת הפכה מזמן למצרך נדיר. בבארי גיליתי אחת כזאת ועוד בחינם - בלי תקתוקי קופה וכרטיסי אשראי; וגם - עצה קטנה למי שרוצה להרוויח כמה גרושים מן "המבצעים" שבסופר

 

א. פטה-מורגנה

כמו חצי עמישראל, נהרתי גם אני באחת השבתות האחרונות לנגב המערבי, "כדי לראות כלניות". כמו רבים אחרים, באתי חמוש באופניים כדי "לעשות" מסלול. בחרתי לדווש מבארי לנחל עוז וחזרה. כלניות כבר כמעט ולא היו, כמה ימי חמסין חרכו את המעט שהצמיח הגשם הדל. אבל לא אלמן הטבע: חוץ מכלניות, יש עוד הרבה מה לראות. כביש הבטון שמתפתל באזור, אותו סללו הבריטים בעת הקמת מפקדותיהם כאן, הזכיר לי טיול נשכח על כביש זה, אי שם בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת, כאשר היינו במחנה עבודה תנועתי בנחל-עוז ולקחו אותנו עם טרקטור ועגלה לצ'ופר: רחיצה בבריכה של בארי, שהייתה אז יחידה ונדירה באזור.

***

כשחזרתי לבארי בסוף הדיווש, הזמינו אותי מארחי, איילת ומני, לארוחת צוהריים בחדר האוכל. זאת הייתה הזדמנות - רבות אין כבר כמוה - לראות חדר אוכל קיבוצי מתפקד בשבת בפול ווליום. מה אומר? הגעתי "לעולם אחר".

אמש נערך כאן סדר ט"ו בשבט ועל לוח המודעות היו תלויות, כיד המסורת בחג הזה כאן, תמונותיהם של הילדים החדשים שנולדו השנה: לא ייאמן – 26 תינוקות. בקיבוצים בודדים יש "תנובה" כזו, אם בכלל. ברוב הקיבוצים הלידות החדשות כבר מזמן שייכות לשכונה הקהילתית, לתושבים, למי שחיים ב"עצמאות כלכלית", או איך שלא תקראו לזה. "תנובהל'ך" של ממש – בקושי יש.

 

חיפשתי בקצה הדלפק את הקופאי/ת שמתקתק/ת בקופה הרושמת: פרוסת לחם – 12 אגורות; צלוחית  סלט – 39 אגורות; מרק – 2.09 שקלים; מנה חמה – 4.52 שקלים, ולא מצאתי. וואלה, אוכלים כאן בלי תקתוקי הקופה ובלי כרטיס אשראי. חופשי-חופשי.

 

מכל המנות העיקריות, החלטתי ללכת דווקא על "הבונזו" - אותן כתיתות קטנות של ספק בשר, ולא על העוף או הבקר - כי זה מה שאכלו אצלנו פעם בשבת בצוהריים. רק בונזו. כשהגעתי לקערת הצ'ולנט, עבר בי רטט קל: נזכרתי בטקס "הדיג" הידוע, שבו כל חבר בתורו ניסה לדלות את הביצים הקשות והקישקע ממעמקי הקערה...

 

להפתעתי, חדר האוכל היה מלא לגמרי – כולל הרבה אנשים צעירים - ההיפך הגמור מתחושת המועקה הקיימת למראה חדרי האוכל הדלילים, המאוכלסים בדרך כלל בקבוצה קטנה של חברים ותיקים. ארוחת צוהריים של שבת זכורה לי כאירוע שבו היו נפגשים כולם: הזדמנות חד שבועית לשמוע מה קורה: לפגוש את עובדי החוץ, להתעדכן בנעשה אצל מי שלא רואים ביומיום.  מבחינת זאת, היה לי כאן רגע של "הארה".

***

מודה: הצבעים הנוסטלגיים-מתקתקים הללו נכתבים בכוונת מכוון: שהרי אפשר לדבר גם על עומס התורנויות הכרוך בחדר אוכל פתוח בשבת, ב"בזבוזים" ועוד כיו"ב מרעין בישין.  אבל בסוף,  אחרי שמקלפים את הביצה של הצ'ולנט ומגיעים לתוכן, ניצבות השאלות העקרוניות-ערכיות בדבר מהות החיים הקיבוציים ומהות החיים בכלל והפרופורציות בין פרטי לציבורי. חדר אוכל חי ותוסס, או מתרוקן וקמל, הוא עניין שצריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. יאמר מי שיאמר: קיבוץ עשיר יכול להרשות לעצמו, מה שקיבוץ עני ומשברי איננו יכול להרשות. זה נכון, אבל רק בשוליים. 

 

הבעיה מתחילה, לדעתי, ביחס שלנו להוצאה הציבורית. מי שמתייחס אליה כאל "בזבוז" – לא ימצא עבורה שום סכום: שהרי למה סרט בחדר-אוכל או במועדון, אם יש DVD בבית? ולמה טיול משותף אם כל אחד כבר יכול לטייל בעצמו? ולמה גלריה בקיבוץ אם אפשר בעיר הסמוכה? אלה שאלות בוחן התקפות תמיד ולכל קיבוץ – גם לעשיר וגם לעני.

***

רוח התקופה "סיגלה" אותנו להתייחס אל עושר רק כאל סכום הכסף שיש לנו בכיס, או בחשבון הבנק. זה גם איזה שהוא מדד של יוקרה, אם להתייחס לבאז שיוצרים דירוגי העשירים במדורי הכלכלה של העיתונים. זה נעשה "איני" הרבה יותר מכל דירוג ספרותי, מדעי, או אחר. החומר דחק לגמרי את הרוח. האיזון הופר לחלוטין.

לו רק ידענו להתייחס לעושר והאושר הציבורי גם כאל חלק מן העושר והאושר האישי; אל הפרט לא כאל דבר כשלעצמו, אלא כאל חלק אורגני מציבור ומקהילה שלמה, אזי גם היינו מכירים בכך שהוצאה ציבורית תורמת להוויית חיינו. היא לא רק עול או סרח עודף. נגלה אז, שהכסף המוצא עליה, איננו שונה מכסף המוצא על כל צורך אלמנטארי אחר. נגלה אז שחדר אוכל פתוח בשבת איננו סתם בזבוז.

הדילמה בין הוצאה פרטית להוצאה ציבורית נמצאת בראשנו, לפני שהיא נמצאת בכיסנו.

 

 2. דפוק את השיטה

אל מבצעי המכירות של הרשתות השונות אני מתייחס כאל סוכרייה, שהמעניק לי אותה מחזיק נבוט נסתר מאחרי גבו שנועד לחבוט בי. מה שחשוב לבעל הרשת זה שתיכנס אליה. קודם כל תיכנס. לאחר שנכנסת – נלכדת. איך מכניסים אותך? מודיעים על "מבצעים". המדובר בהוזלה של כמה פריטים המוצבים בקדמת המתחם. לאחר שהעמסת על העגלה את מה ש"במבצע", די ברור שלא תלך הביתה. יש תור ארוך לקופה ואם כבר באת – למה לא לעשות את כל השופינג השבועי?  עד שכבר יצאת מהבית ועד שמצאת חניה, אחרי הכל, גם הזמן זה כסף...

עכשיו מתחיל השיטוט בין המדפים שבו מגלים שהמחירים רגילים – אם לא למעלה מזה - ושכמות המוצרים שבמבצע הולכת ופוחתת. יצא שלא חסכנו הרבה. אלא, שלא בדיוק. יש מי שהמציא שיטת חסכון מתוחכמת.

***

גיליתי את השיטה כשנתקלתי באקראי ליד מדפי הפירות והירקות בגברת אחת, מחוברת למכשיר קשר, עם מיקרופון לפני הפה – כזה כמו שיש לשופטי כדורגל או לזמרי רוק – המאפשר לידיים להיות חופשיות. והגברת מדברת ומדברת... הטיתי אוזן כדי להקשיב לתוכן השיחה וזה הלך ככה: "בכמה החסה אצלך? פה זה בשלוש, אז עדיף שאתה תקנה... בכמה העגבניות?...בארבע?! פה זה בשניים וחצי, אז אני אקח כאן."

התברר שבן זוגה נמצא בסופר השני הקיים באזור והשניים "מתאמים מחירים". במשך הזמן גיליתי שמדובר בתחילתה של תופעה. מאחר שבכל רשת מבצעי ההוזלות חלים על מוצרים אחרים, זו דרך ליהנות מכל המבצעים. מורידים את הבן/ת זוג בסופר אחד, נוסעים לסופר סמוך וקונים סימולטנית. מבדיקה, בקנייה גדולה, אפשר לחסוך כמה אחוזים טובים. חלק מן החיסכון ילך מן הסתם לחברת הסלולר. במקרה של שופרסל וסלקום, מדובר באותם בעלים...

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
18/3/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו