עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קצת קיבוץ בתוך הקהילה - האתגר (בבית קמה) הוא להנחיל לקהילה המורחבת את הדברים הטובים שכן יצרנו

קצת קיבוץ בתוך הקהילה - קיבוץ כבר לא נהיה. האתגר הוא להנחיל לקהילה המורחבת את כל הדברים שיצרנו בתחומי החינוך, התרבות וחום הלב

מאת יזהר בן-נחום – 3.3.2009

 

בעקבות צרור דפים העוסק בתוכנית לשינויים ארגוניים וכלכליים בקיבוץ בית קמה, שחולק למספר חברים וגם נידון במפגש שהתקיים ביום ששי, 27.2, אמר חבר ותיק: "השאלה היא אם אנחנו רוצים להישאר קיבוץ". השבתי לו שלצערי, בכל מקרה לא נישאר קיבוץ וזאת מהסיבה הפשוטה שאין לנו דור המשך שרוצה קיבוץ. למה זה קרה ומי אשם? כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני בדרך כלל מעדיף לחפש פתרונות ולא אשמים, אבל לדעתי, שורש הבעיה של קיבוץ בית קמה הוא בעצם ההחלטה להקים אותו. הקיבוץ הוקם על-ידי חבורה יקרה ומופלאה של פליטי שואה מהונגריה. הם היו חרוצים, מלאי כוונות טובות ונאמנים לרעיונות השיתוף, אבל לא נמצאה בקרבם היכולת הארגונית, הניהולית והכלכלית להקים יישוב בר-קיימא. בקיבוץ הארצי דווקא הבחינו בכך ופיזרו אותם בין מספר קיבוצים כ"השלמות", אבל הם התעקשו להתאחד מחדש ולהקים קיבוץ משלהם. חוסר ההצלחה שלהם, שהוכח במבחן התוצאה, התבטא לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם ביכולת לקלוט "השלמות" וכך עזבו את הקיבוץ הרבה אנשים מוכשרים.

 

וכאן נכנסים לתמונה בני הדור שלי. כשהגענו לבית קמה בשנות ה-70, המצב הדמוגראפי והכלכלי היה עדיין בר-תיקון. היה לנו צ'אנס בידיים ובזבזנו אותו. ושוב אפשר לשאול מה הסיבה. אני מוכן להתייצב מול כל הורה שטוען שילדיו עזבו את הקיבוץ כי לא קיבלו לימודים ולהוכיח לו שהוא טועה. ההורים שטוענים כך טועים משתי סיבות:

א. גם בני הקיבוץ שקיבלו לימודים עזבו.

ב. אדם צעיר אינו אמור לבחור היכן לבנות את חייו מתוך הכרת טובה, אלא במקום שבו יהיה לו טוב. ה"טוב" הזה לא חייב להיות חומרי בלבד, אבל לא הצלחנו לנטוע בצעירים שלנו אמונה בעתיד של קיבוץ בית קמה וקשה לשכנע אדם צעיר להשקיע את שנותיו הטובות במקום מסוים כדי להתעורר בגיל מבוגר מול שוקת שבורה.

 

אני חולק גם על הטוענים שאילו הנהגנו בשלב מוקדם יותר פערי שכר בין החברים וצמצום של אחריות הקהילה יכולנו להציל את הקיבוץ, ראשית, מכיוון שלא בגלל זה נכשלנו כלכלית ודמוגראפית. נכשלנו כלכלית כי לא השכלנו לפתח ולנהל ענפי ייצור שיחוללו הכנסות ולא הפסדים. שכר דיפרנציאלי אינו יכול להושיע ענף שהוצאות הייצור שלו גבוהות מהתמורה. גם צריכה מבוקרת יותר ובזבזנית פחות אינה תחליף לרווחים הבאים מייצור. שנית, אני לא בטוח שמה שהיינו מצילים בדרך כזו היה יותר טוב ממה שיש לנו היום.

***

בשורה התחתונה, אפשר להתווכח על הסיבות, אבל קשה להתווכח על התוצאה. לקיבוץ בית קמה (בשונה מקהילת בית קמה) נשארו היום שני דברים לעשות.

א. לדאוג לכך שהנכסים שנצברו כאן במשך 60 שנה (הן נכסים בפועל והן מכסות מים, חלב ופטמים) לא יאבדו. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות קליטת בנים לחברות בעצמאות כלכלית.

ב. לדאוג לביטחון כלכלי עבור אלה שמוגדרים היום כחברי קיבוץ. בהנחה שאיש מהם לא יעזוב את הקיבוץ, בעוד עשר שנים 29 מהם יהיו מתחת גיל 67 והצעיר ביותר יהיה בן 48. יכול להיות ששכר דיפרנציאלי יכול לשפר זמנית את רמת החיים של עשרה מתוכם. לי אישית לא נראה שהנושא הזה מצדיק מלחמות רבות מדי לכאן או לכאן.

 

מה שכן מצדיק השקעת אנרגיה הוא האתגר להעביר מהקיבוץ לקהילה את כל הדברים היפים שכן נוצרו כאן במשך 60 שנה, הן על-ידי המייסדים והן על-ידי הדורות שאחריהם: החינוך, התרבות, שירותי הבריאות ובעיקר החום והלב הגדול של בית קמה, כי אלה שבנו כאן קיבוץ מ-1949 ועד היום עשו הרבה שגיאות, אבל יש כמה דברים שאי אפשר לקחת מהם.                                                                                                 

למאמרים של יזהר בן-נחום

נכתב בתאריך
3/3/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו