עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התובנה המחלחלת לראש האמריקאי, על כשלי הקפיטליזם והמירוץ המטורף לעושר, סופה שתחלחל גם אצלנו

השינוי מתחיל באמריקה - המפולת הפיננסית בארה"ב ובעולם, ובעיקר דרכי הטיפול בה, מלמדים שהפרטה, שוק חופשי ותחרות של יחידים על עושר מהיר, אינם עוד מרשם להבראה כלכלית. התובנה הזאת תחזור בקרוב גם אל הקיבוץ

 

מאת עזרא דלומי - 27.2.2009

 

 

מתי יודעים שמותג מסוים "מנצח"? כאשר רוב או כל המוצרים בקטגוריה שלו נקראים על שמו. אנחנו אומרים "קולה" ומתכוונים (בארץ לפחות) ל"קוקה קולה", לא ל"פפסי" לא ל"אר-סי", לא לכל "הקולות" האחרות שישנן בשוק; פעם קראנו לכל מקרר "פריג'ידר", למרות שזה היה שם של חברה מסוימת ולמרות שהיו גם "אמקור", "פיליפס" ועוד; אנחנו נוהגים לקרוא לכל קטגוריית תחליפי הבשר בשם "טבעול", למרות שיש עוד מפעלים המייצרים סויה בטעם בשר. ואלה כמובן רק דוגמיות למותגים מנצחים שהתקבעו בתודעה.

***

אני נדרש לדוגמאות האלה לאחר עלעול בכמה מעלוני אינטרנט של קיבוצים שיתופיים (העלונים של עין השופט ומעגן מיכאל, למשל, מאוד איכותיים) שמפעליהם נקלעו לקשיים בעקבות המשבר הפיננסי העולמי. המדובר בקיבוצים שייצאו הרבה לשוק האמריקאי ושם, כידוע, קרסו כמה ענפים גדולים, ביניהם הרכב והבניה, והפילו עימם את ספקיהם במקומות אחרים בעולם, גם בכמה קיבוצים.

כששוק של מפעל קורס, וכשנלווים לכך קשיים נוספים, יש  צורך בהיערכות חדשה - צמצומים, קיצוצים, הסרת שומנים ועוד מרעין בישין.  מצב כזה עלול לחולל זעזועים במרקם החיים הפנימיים של הקיבוץ: מתחיל ויכוח במה לקצץ וכמה; על מה מוותרים, על מה לא; על פיטורי שכירים, על התייעלויות, על סגירת מוסדות וכך הלאה. רובנו מכיר את הסרט הזה.

אלא שלצד הוויכוח, הטכני לכאורה, מתפרץ, לעתים בעצמה רבה, גם הוויכוח הרעיוני. המשבר הנוכחי, גם אם אין ערעור על כך שרובו ככולו הוא תוצר של קפיטליזם פראי מתוצרת אמריקה - אפילו במקדשי הוול-סטריט מודים בכך -  מעורר ברפלקס בלתי מותנה אצל חלק מהחברים את הטענה שמדובר בכשל של השיטה הקיבוצית. כלומר, הבעיה איננה השוק החופשי הגלובלי ופילוסופיית הרווח המקסימאלי והמיידי של הפרט – אלא בחיים השיתופיים ובשוויון בין החברים. אם הקיבוץ היה מופרט, אם "כל אחד היה אחראי לפרנסתו", אולי לא היתה נוחתת הצרה הזו. וכך, כשאמריקה הגדולה מנסה להתאושש באמצעות תרופות של מעורבות ממשלתית, הגבלת שכר הבכירים ושימת סייגים לתחרות חסרת המעצורים, אצלנו יש החושבים שמה שחסר לקיבוץ זה מודל של קפיטליזם מקומי. רק תאיים על החבר בסנקציות, רק תפגע לו בכיס, רק תניף מעליו את שוט הפיטורים – והבראנו.

***

אמת, לא כולם מאשימים את "השיטה"; מצד שני – לא מדובר בשוליים דקים. זה קול די חזק וברור. למה זה קורה דווקא בקיבוצים בהם "השיטה" הוכיחה את עצמה ועד המשבר הנוכחי ידעו בעיקר שפע והצלחות נאות? אמת, יש מעטים שהשיטה "מפריעה" להם להביא יותר כסף הביתה. בד"כ מדובר בשכבת המנהלים הכמהים לשכר "כמקובל בשוק". השאלה למה היא מפריעה למי שאיננו עומד להרוויח משהו משמעותי מן השינוי; מה גורם ל"חבר הממוצע" להחליט שהתרופה למשבר הקפיטליזם הוא דווקא "קיבוץ קפיטליסטי"?

ישנן הרבה סיבות "פרקטיות": חשש ש"החזקים" יעזבו;  כי "הרבה קיבוצים עשו את זה", או "ככה אומרים היועצים".

אבל כשמחפשים את "סיבת הסיבות",  כשמנסים לרדת לשורש, כששואלים למה החבר "קונה" עצה מפריטה ולא עצה שיתופית, מגיעים לתודעה; מגיעים ל"מותג ההפרטה" שהוא השולט בשוק. החבר המחפש תרופה למחלה בה לקה קיבוצו – מחלה שמקורותיה חיצוניים לגמרי – מגלה שהתרופה היחידה המוצעת למחלה היא הפרטה, תמחור משרות וכללי שוק. אחרי שנים של סיפורים על כשלון השיתוף "כי תראו מה קרה ברוסיה" ועל "הצורך להשתלב בעולם הגלובלי, אחרת 'השווקים הפיננסיים' יענישו אותנו"; אחרי קריאת פרשנויות כלכליות שהן רק מן הזן הימיני – החבר לא מכיר תרופות אחרות. חיידק "השווקים הפיננסיים" הוא זה שהכה בקיבוצו, אבל הוא ממשיך לחפש את התרופה שמציעים לו אותם שווקים שחוללו את המפולת...

***

שינוי תודעתי, כמו "החדרת" מותג והפיכתו למנצח, הוא תהליך שיכול להימשך זמן רב. במקרי משבר גדולים, כמו בתקופת השפל של המאה הקודמת, בשנות השלושים, וגם כעת,  הכורח במציאת פתרון, מזרז את התהליך. בארה"ב משתמשים כיום בתרופות ממשלתיות שאינן סומכות על כך "שהשוק יידע לרפא את עצמו". בבריטניה מלאימים בנקים ותעשיות פרטיות ותאגידיות שכשלו. תהליכים דומים קורים במדינות אחרות. אלה צעדים שעד לפני כמה שנים – הס מלהזכירם. הם נחשבו ל"בולשביקיים". ולא רק זה: מי שעוקב אחרי זוכי פרס נובל בכלכלה בשנים האחרונות, יגלה שרבים מהם מייצגים אסכולה התוקפת את כלכלת הגלובליזציה והשוק החופשי, על הפערים האיומים שהיא יצרה ועל רמות השכר הדמיוניות שהיא הנפיקה למעטים. הבולטים שבהם  – ג'וזף שטיגליץ ופאול קרוגמן – אף התריעו מזמן מפני המפולת הצפויה. נכון, זה לא הופך את כלכלת אמריקה לסוציאל-דמוקרטית ר"ל, אבל זה מכשיר ומעניק תוקף לשיח כלכלי חברתי אחר. יש אלוהים אחרים, זולת אלוהי השוק החופשי.

***

ניצנים מן השיח הזה מחלחלים גם אלינו. מי שעוקב אחרי מדורי הכלכלה, מי שרואה את שטף הספרים המציעים אלטרנטיבה לכלכלת השוק יכול לחוש בכך. הדיבורים על הצורך ביתר מעורבות ממשלתית ועל הגדלת תקציבי הממשלה כולל הגדלת הגרעון, כדי להניע את המשק ולצאת מהמיתון המאיים, יצאו לפתע מהארון בו היו כלואים מסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. מתי שהוא הדיבור הזה – שכלכלה זה לא רק הפרטה ושוק חופשי - יתחיל לחלחל גם אל תוך השדה הקיבוצי. עד אז צפויות, למרבה הצער, עוד כמה שנים שחונות. צריך פרק זמן מסוים עד ששינוי בהוויה הופך תודעה על פיה. בינתיים, חשוב לזכור: לשילוב ידיים ולסולידאריות יש סיכוי טוב יותר לגול את האבן מעל פי הבאר, מאשר למאה ידיים מופרטות שכל אחת דוחפת בנפרד.   

***

ולבסוף, אני מבקש לברך על הוצאת העיתון שבו מתפרסם המאמר הזה, מתוך תקווה שגם הוא יהיה חלק מן הבאזזז הסוציאל דמוקרטי, שאת סימני ניצניו אנחנו מתחילים לראות.  

המאמר התפרסם בגיליון פברואר של "במקום", בהוצאת "חוג העמקים" ו"המטה השיתופי"

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
27/2/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו