עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מחדלי העבודה ואשמת מרצ - ככה לא בונים שמאל

מחדלי העבודה ואשמת מרצ - מפלגת העבודה הלכה והסתגרה בתוך אצולת השלטון וההון; מרצ העדיפה את צפון תל-אביב על מעמד העובדים. ככה לא בונים שמאל

 

מאת אלישע שפירא – 24.2.2009

 

תוצאות הבחירות האחרונות הושפעו ללא ספק משיקולים טקטיים, מהרושם שנוצר, כאילו עיקר המאבק הוא על המועמד/ת לראש הממשלה ומרצונם של רבים לחסום את נתניהו. הן הושפעו מאישיותו של מועמד מפלגת העבודה ומהמציאות הביטחונית מדינית. כל אלה תרמו לתוצאות אך הם אינם מסבירים את התהליכים החברתיים היותר עמוקים, שהביאו את השמאל המסורתי ובעיקר את מה שנותר מתנועת העבודה, לשפל כה עמוק. חלק מההסבר טמון אולי במושג: "שמאל מסורתי". השמאל הישראלי הישן מצטייר בציבור כ"אצולת הישוב הוותיק", מנוכרת ומרוחקת מחלקים גדולים של העם; כמי שלא הצליחו לפלס נתיבים לליבם של אנשי העליות שלאחר קום המדינה; כהוויה תרבותית שוקעת. השמאל הזה אינו נתפס יותר כתנועת עבודה עכשווית והנהגתו אינה רואה עצמה כמייצגת מעמד הביניים העובד, וכמייצגת השכבות החלשות בחברה. כל אלה אינם בבחינת תאונה, או כוח עליון. במידה רבה הם מעשי ידנו.

***

מפלגת העבודה שהייתה מפלגת המונים עממית, הלכה והסתגרה במעגלים המצומצמים של "אצולת השלטון וההון". היא התנתקה והפקירה את מרכזי התמיכה והכוח שהיו לה. במקום לשקם ולתקן את הסתדרות העובדים היא יצרה (יחד עם מרצ) את ה"הסתדרות החדשה", אותה נטשה לאחר זמן קצר. היא זנחה את ועדי העובדים והשתתפה בחגיגת ההפרטה של מה שהיה "משק העובדים" והקואופרציה. כך היא ויתרה גם על מעמדה ברשויות המקומיות, בערים הגדולות, בעיירות השדה, במועצות האזוריות ובהתיישבות. מנהיגיה ויתרו (ברובם) על הרעיונות הסוציאל דמוקרטיים, תוך שהם מאמצים את הערכים של חברת הפערים והם שמחו להתחכך ב"אצולת הממון" החדשה. אחדים מהם השתלבו כיועצים, שותפים ונהנים בעסקיהן של "משפחות ההון" שהשתלטו על המשק הישראלי. הם חדלו להזדהות עם מאפייניה התרבותיים וסמליה של תנועת העבודה ואימצו את אורחותיהם וסמלי הסטאטוס של עשירי הארץ. הגדיל לעשות אהוד ברק, שמאז פרישתו מהשרות הצבאי אנו מלווים, דרך התקשורת, את חילופי הווילות ודירות הפאר שהוא רוכש. הכל בשם הלגיטימיות של מי "שעושה לביתו", בתקינות משפטית ועל פי הכללים הרווחים בחברת הפערים הקפיטליסטית, ללא רגישות לערכים ולסמלים של תנועתו. הוא לא הבין שאי אפשר להנהיג את תנועת העבודה הישראלית מווילת המיליונים בכפר שמריהו או ממגדלי אקירוב.

***

בשנות השמונים של המאה הקודמת סיים את חייו המערך הפוליטי של מפלגת העבודה ומפ"ם. לאחר שנים רבות חזרה מפ"ם להתמודד כמפלגה עצמאית בבחירות. סיסמת הבחירות הייתה "מפ"ם עם העובדים". הבטחנו להיות המייצגים של העובדים ונושאי החזון הסוציאל דמוקרטי בישראל. באותן בחירות קיבלנו  שלושה מנדטים, כמו מרצ בבחירות האחרונות. האמנו שזו תחילתו של מסע ארוך אל לב ציבורי העובדים בישראל. מסע ליצירת שותפות אמת עם אנשי עיירות הפיתוח של אז, עם מעמד הביניים, עם העליות החדשות, עם המשכילים הצעירים, עם כל מי שהם השותפים הטבעיים לכינונה של סוציאל דמוקרטיה ישראלית. לא כך התרחשו הדברים. הנהגת מפ"ם אז העדיפה את הברית עם הצפוניים של תל אביב מ"התנועה לזכויות האזרח" ועם הליברלים של "שינוי". כך קמה מרצ. בחירה שמשמעותה הידועה מראש הייתה ויתור על העובדים ועל אנשי העיירות (ובהזדמנות זו גם ויתור על השותפות הפוליטית בקיבוץ הארצי). הרווח הפוליטי המיידי בכנסת התברר לאחר שני עשורים ככישלון אסטרטגי צורב.

***

כך, על רקע התהליכים הכלכליים - חברתיים והשינויים הדמוגראפיים באוכלוסיית המדינה, על רקע ההקצנה הימנית ועל רקע הסתגרותו של השמאל והתמקדותו בנושאים המדיניים – ביטחוניים, הגענו לשפל העמוק שאנו נתונים בו היום. רבין ז"ל ויבדל לחיים ארוכים אהוד ברק (בבחירות ב-1999) הצליחו לגייס תמיכה משמעותית בין מצביעי הימין ולהטות את מאזן הכוחות. הצלחתם התאפשרה בזכות מעמדם ותדמיתם הביטחונית. ספק אם ניתן לשחזר הצלחה זו פעם נוספת. הראיה: כישלונו של ברק בבחירות האחרונות. יותר ויותר מתגבשת התובנה כי הדרך לשינוי פוליטי עוברת דווקא בנושאים החברתיים. לשם כך ראוי לאחד את מה שנותר ממפלגות העבודה ומרצ ואת כל מי שרואה עצמו כשמאל סוציאל דמוקרטי, כדי להקים תנועה חדשה. תנועה שתהייה פדרציה חברתית רב גונית, דוגמת הלייבור האנגלי. לא השמאל הוותיק של גבעתיים, צפון תל אביב והקיבוצים, שיזמין את האוכלוסיות החדשות להצטרף אליו. תנועה שתקום ותצמח מאותן אוכלוסיות. תנועה שתהיה שלהם. תנועה שאנחנו נהיה שותפים ממשמעותיים בה, אך לא נהיה "בעלי הבית" שלה.

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
24/2/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו