עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ריח חריף של החמצה - הרבה היה מוטל על כף המאזניים בבחירות הללו ומעט הגיח החוצה

ריח חריף של החמצה - כל כך הרבה היה מוטל על כף המאזניים בבחירות הללו וכל כך מעט מזה הגיח החוצה

מאת דודו פלמה - 11.2.2009

 

בחירות . 11 בפברואר. 2009. בחזרה לעתיד.

וככה יצאנו לדרך, מוכי פריימריז, מוכי גורל, ללא עבר וללא עתיד, ללא מפת דרכים וללא שמץ של מושג, מה יצא  לעזאזל, או יותר נכון, מה לעזאזל ילדה הקלפי?

כבר הרבה זמן לא הייתה כזו תחושה חזקה של החמצה באוויר. כאשר מצד אחד, אתה יודע בתוך תוכך, שכל כך הרבה הפעם מוטל על כפות המאזניים, ומצד שני, אתה מבין שכל כך מעט הגיח בסופו של דבר החוצה. דומה שהפעם הפער הכל כך גדול, בין הצורך הוולקני והדוחק של המתרחש לבוא, לבין הצפיות של הציבור, הנמוכות מים המלח, לא יכול היה להוליד דבר מלבד מפח נפש גדול.

 

לכן אפשר בהחלט לסכם כבר את הבחירות כהליכה מקרטעת על חבל דקיק של סיכויים, מעל תהום פעורה לבלוע של אובדן, הרס וחורבן של המעט שעדיין לא חרב. הבחירות האלה היו כל כך חשובות, גורליות וחד פעמיות, עד שלא יעלה על הדעת, שלא החמצנו, גם הפעם, את ההזדמנות ההיסטורית לעשות מעשה, נועז ולא צפוי, ולנער פעם אחת ולתמיד את המערכת הפוליטית, מכל הסחי והאבק שדבק בה, כדי להפוך אותה למה שהיא צריכה להיות - ישרה, נקייה ומאירת פנים לאזרח הישראלי שמבקש רק להגיע הביתה בשלום.

לישראל שהלכה אל הקלפי הייתה, כרגיל, את היכולת לבחור את הנושאים החשובים ביותר שעל סדר היום, ולתרגם אותם לאמירות סתמיות ושוות לכל נפש.

***

במקום לדבר על זה שישנו צורך קיומי דוחק לנווט אותנו חזרה לגבולות 67, מעדיפים לדבר על הטיילת בחברון, או על גדר ההפרדה, או על נסיגה חד צדדית. עדיין לא קם המנהיג שיעמוד באומץ מול עם ישראל ויאמר לו ביושר- "שמע חביבי, הכול עובר! ככה זה לא יכול להמשיך! בזבזנו 42 שנה בלשכנע את עצמנו שיש ביכולתנו לקיים כאן דמוקרטיה על גבו הכפוף של העם הפלסטיני, ועכשיו הגיע הזמן להביט במראה ולהיבהל מדמות המכשפה הרעה הנשקפת אלינו משם".

 

עלינו לצאת לשלום ולביטחון מהשטחים הכבושים. עלינו להודות אחת ולתמיד שזוהי בעצם ארץ אבותיו של ברוך גולדשטיין ולנו אין מה לחפש שם. שהכיבוש הזה משחית בראש וראשונה אותנו ולכן עלינו מוטלת האחריות לקום ולצאת ולשוב אל ארץ אבותינו אהרון דוד גורדון ויוסף חיים ברנר, ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כול התקוות.

 

בואו ונודה אל האמת, הרווחנו ביושר את הממשלות הדפוקות שהיו כאן בזמן האחרון, שככה דרדרו אותנו לתהום בה אנו נמצאים.  לא שלום, לא חברה, לא בטחון, לא כלכלה. כלום, ממש כלום. הכול כבר הופרט מזמן- השלום, החברה, הכלכלה. אפילו הביטחון הופרט. עד כדי כך, שמועצות מקומיות בונות חומה וגדר סביב יישוביהן, כאילו שאנחנו חיים בימי "הערים מדינות" של ימי הביניים. העיקר להכחיש את הקו הירוק.

***

הזניית המערכת הפוליטית הביאה, בעידודם הנמרץ של החבר'ה הנפלאים מהכנסת, להמאסת השיטה הדמוקרטית על הציבור, עד שעולה החשד שזו באמת הייתה הכוונה.

מה נשאר, אה כן, מלחמה. מלחמה זה תמיד טוב לבחירות. אחרי מלחמה אולי תבוא גאות כלכלית שממנה ייהנו בעיקר העשירים ויהיה פה שמיח.

 

ואנחנו, אנחנו שוב נלך אל הקלפי ונשוב כלעומת שבאנו, ואנו ציניים יותר ומזלזלים יותר בניבחרינו, שנראים בעצם כל כך כמונו, כי הרי בעצם הם אנחנו, ועד שאנחנו לא נשתנה גם הם לא ישתנו. עד שלא נבין שאם ברצוננו לשנות את המערכת עלינו להשתנות בעצמנו, לא יזוז כאן כלום, ואנו נמשיך לשייט ברחבי המזרח התיכון כמו ספינת הרפאים של ההולנדי המעופף, שממחסניה האפלים בוקעים זעקות הייסורים ואנקות השבר של העניים ושל הנכבשים.

 

לסיכום, לכל מי שעדיין מאוהב בביבי, חשוב שיזכור שההישג הגדול ביותר של ממשלתו האחרונה, היה טשטוש ההבדלים בין טוב לרע, והנחלתם של עקרונות החברה האורווליאנית של מרכז הליכוד לכל החברה הישראלית.

אין פלא אפוא שאצלנו ביבי יביא שלום ובטחון, כי אהבה היא שנאה, חירות היא עבדות, 

ומעל כולם, בערות היא כוח, הכוח להשחית.    

                                   

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
11/2/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו