עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

איום מבית - הקצנת הימין הישראלי, עלולה להצמיח פשיזם יהודי שיאיים על המפעל הציוני. דברים ליום שאחרי

איום מבית  - הקצנתו של הימין הישראלי, עלולה להצמיח פשיזם יהודי שיאיים על המפעל הציוני כולו. דברים ליום שאחרי

 

מאת אלישע שפירא - 10.2.2009

 

"ההבדל בין שמאל לימין נובע בעיקר מהשוני במצב הנפשי", שח לי ידיד, מי שנחשב לבר-סמכא בתחום התיאוריה והמעשה הפוליטי. "השוני הוא בתגובה ובאופן ההתמודדות עם מצבי קונפליקט", המשיך ידידי. "דפוס התגובה של הימין למצבי קונפליקט הוא ניתוק, הסתגרות, הגבהת חומות, שימוש בכוח והשתלטות. לעומתם, הלך הרוח של השמאל מביא להתמודדות עם קונפליקטים בדרך של היפתחות, ניסיון להבין את נקודת ראותו של הזולת וחיפוש דרכים לשיתוף פעולה". אם כך, מה מקומה של המציאות? שאלתי והוספתי: היכן הערכת המצב וגיבוש הפתרונות בהתייחס למציאות? הסתכל בי ידידי ארוכות ואמר: "אינני מבטל כמובן את הצורך בהערכת מצב שקולה ומדויקת ככל האפשר, ואת ההכרח לחפש פתרונות מתאימים למציאות המשתנה, אך צריך לזכור שהערכת המצב מושפעת מעמדות המוצא המוקדמות שלנו, ואלו מושפעות מאוד מהמצב הנפשי שלנו", השיב המומחה לסוציולוגיה פוליטית.  "זו הייתה כוונתי כאשר אמרתי שההבדל בין שמאל לימין הוא בעיקרו מצב נפשי", חתם ידידי.

 

 שמעתי ונזכרתי  במה שאמר אינדיאני זקן לנכדו (וסופר כבר במדור זה). אמר הזקן: "בכל אחד מאיתנו שוכנים שני זאבים הנלחמים זה בזה. האחד הוא זאב האמון, ההבנה, הפתיחות, קבלת האחר, ההתחשבות והנכונות להתחלק עם הזולת. הזאב של שיתוף פעולה ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. השני הוא זאב החשדנות, ההסתגרות, שנאת הזר והאלימות. הזאב שתמיד רודפים אחריו והוא מאמין שהסכסוכים הם נצחיים ורק ציפורנים חזקות ושיניים חדות יאפשרו לו לשרוד אותם". "אז מי מהזאבים מנצח?" שאל הנכד. "הזאב שאתה מאכיל אותו!" השיב הזקן.

***

מי שסבור ש"כולם נגדנו", סופו שהוא נוהג בהתאם. על פי דפוס מחשבה זה, המושג "אנחנו" הולך ומצטמצם באופן שיטתי, כפי שה"הם" - כל ה"אחרים", שונאינו ומבקשי נפשנו, הולכים ומתרבים. במציאות הישראלית, ראשונים לצאת מכלל ה"אנחנו" הם הערבים, שנאמנותם מחולקת בין אזרחותם הישראלית ללאומיותם הערבית. "כי אי אפשר להאמין להם ואסור לסמוך עליהם". הבאים בתור יהיו "השמאלנים - יפי הנפש". אחר כך יורחקו מה"אנחנו הלגיטימי" כל היהודים שחושבים אחרת. כל מי שהוא שונה יוצא מהכלל ויוכרז כלא לגיטימי.  תחילתה של הדרך לשם רצופה סיסמאות פטריוטיות לכאורה, בעלות אופי לאומני. המשכה ביטול זכויותיו של האחר וסופה התרת דמו. מוכר לכם ממקום כלשהו בזיכרון הקולקטיבי שלנו? זכורות בודאי שורותיו המצמררות של הכומר הגרמני מרטין נימלר:

 

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

 

***

רשימה זו נכתבה ימים אחדים לפני הבחירות, בלא להסתכן בניחוש תוצאותיהן. כתבתי את הדברים מתוך דאגה למה שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום התוצאות, על עובדת גידולו והקצנתו של הימין הישראלי. הדאגה מעצם אפשרות הופעתו של פשיזם יהודי – ישראלי. נוכח תכני תעמולת הבחירות של חלקים בימין ומול גידול התמיכה ברעיונותיהם, איני יכול להדחיק יותר את תחושת הסכנה. תחושה הנובעת מההכרה כי הימין הקיצוני בישראל, כמו הימין הקיצוני בכל מקום, הוא הלך רוח ומצב נפשי מסוכן. הוא מסוכן למדינת ישראל ולעתיד המפעל הציוני יותר מכל אויב חיצוני. הוא מסוכן בחוסר המוצא שהוא מוביל אליו, בבידוד שהוא גוזר עלינו ובנזק המוסרי שהוא ימיט עלינו. זו דאגה שאינה תלויה בתוצאת הבחירות הפעם. היא מקננת בלב והיא מטרידה מאוד. תהיינה תוצאות הבחירות כפי שתהיינה, אסור לנו להתעלם מהסכנה.

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
10/2/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו