עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

את האור שבקצה המנהרה בראו אנשים שהבינו שאין שום אור בקצה

אור בקצה המנהרה - בתולדות המין האנושי, את האור שבקצה המנהרה בראו אנשים שהבינו שאין שום אור בקצה המנהרה. כמה אבחנות, ערב הבחירות

 

מאת דודו פלמה - 4.2.2009

 

ורגע לפני שהבחירות פורצות אל חיינו בהמולה עייפה של תקוות משומשות יד שנייה, אני מבקש לשתף אתכם בארבע אבחנות חשובות בטרם תשלשלו את הפתק:                          

 

אבחנה ראשונה - לחזור לאיזון:

ישנו מדרש יפה של הרבי מטשורטקוב בו הוא דורש על הפסוק "לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים" (הכוונה לחשמונאים לאחר הניצחון). הרבי מטשורטקוב מפרש את משמעות המושג "לשנה אחרת", כדחיית חגיגות הניצחון. שמשום שלא רצו לחגוג על הדם ולהנציח את האכזריות, החליטו להמתין עד שהלוחמים יחזרו לאיזון ורק אז חגגו את הניצחון ממקום מאוזן ושפוי. ודווקא עכשיו, לאחר שה"עופרת היצוקה" שנשפכה בחמת זעם שבה הביתה (לשלום, כך יש לקוות), חוזרים כל מיני אנשים, כאביגדור ליברמן למשל, ומעלים באוב לשיח הציבורי את הטרמינולוגיה של כהנא ומבקשים לדרדר וללבות את המצב למלחמה כוללת באסלאם שמתחילה בעזה ונגמרת בכפרי הערבים בישראל. רוצים להצביע? אז בבקשה אל תצביעו מן המקום השונא, המתנקם והחוגג על הדם. וגם לא מהמקום הקורבני והמפוחד.

מן המקומות האלה מגיעים רק למחוזות הזויים.

 

אבחנה שנייה - למצוא את החמלה:

מששבנו מעזה, מצאנו שהותרנו אחרינו, פרט לחאמאס מרוסק, גם הרס רב והרבה בני אדם מתים, המכונים בלשון הסטטיסטית והמכובסת "לא מעורבים"- או אם לדבר בלשון מובנת וברורה - הרוגים חפים מפשע. קל להתמודד איתם כל עוד הם אנונימיים, אבל עכשיו יש להם כבר פנים. לטובת השיח הציבורי, שהופך להיות יותר ויותר לאומני, פטריוטי ומתחסד, עד כדי סכנה של חנק הדמוקרטיה הישראלית, כדאי שנגלה את החמלה שאנו כל כך מתקשים לגייס למראה כאבו של הזולת "האחר". כל אותם ישראלים המתקשים להזדהות עם כאבו של ד"ר אבו אל עייש ששכל את שלושת בנותיו, נסו לשאוב כוח מעוצמתו של אדם שמתוך היגון והכאב העצומים שאוחזים אותו הוא מוצא עדיין כוח להשתוקק לשלום.

כדאי לנו לחזור ולמצוא במהירות את החמלה המאזנת, ויפה שעה אחת קודם, רגע לפני שנשכח מה שביקשו חז"ל: "במקום שאין אנשים הייה איש".

 

אבחנה שלישית - מדיניות החלוקה:

אפשר להתחיל את הסיפור בהרחקת עדות. בארץ אחת חיו שני עמים. לכל אחד מהם הייתה אגדה שסיפרה את סיפורו. האחד סיפר שעזב את הארץ לפני אלפי שנים ותמיד חלם לחזור אליה, והיא חיכתה לו כמו נסיכה נרדמת באגדה שממתינה שיחזור ויעירה לחיים. העם השני סיפר איך לפני כמאה שנה הגיעו "אנשים מהים" ופלשו לארצו. לאט לאט הם הגיעו עד שמילאו את הארץ ודחקו אותו החוצה.

מתוך השאלה הגדולה של מי הארץ הזאת? בוקעות שאלות נוספות והכרחיות:

- מי היה כאן קודם?

- מי כאן בעל הבית ומי דייר המשנה?

במרוצת השנים התגבשה טרמינולוגיה מתוך שני הסיפורים שהעמים מספרים, שמושגים ממנה עולים וצפים בחלל השפה: "מדינה יהודית ודמוקרטית", "נוכחים נפקדים", "כפרים לא מוכרים", "ערים סמויות מן העין".

תיזכרו מה שלימדה אותנו המטפלת בחינוך המשותף, להתחלק במה שיש לך זה יפה.

ורגע לפני שנגיע לידי שפיכות דמים צודקת בואו ונבין, שני עמים שוכנים בארץ הזאת שאוכלת ככה את יושביה, אם נחמיץ את ההזדמנות הנמצאת בידינו לחלק את הארץ הזאת בין שני העמים, הלך עלינו. אסור גם לוותר כמובן על החתירה לשוויון זכויות מלא למיעוט הערבי השוכן בתוכנו, גם לאחר שתקום, כך יש לקוות, בעתיד הקרוב מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל.

 

אבחנה רביעית - צדק פואטי היסטורי:

תנו לביבי לנצח! אל תשכחו שהחיבור בין נשיא אמריקני דמוקרטי לראש ממשלה ישראלי רפובליקני עושה רק טוב להיסטוריה...

 

ולסיום משפט נחמה כצידה לבחירות: במשך כל תולדות המין האנושי, את האור שבקצה המנהרה בראו אנשים שהבינו שאין שום אור בקצה המנהרה...

תבחרו נכון.

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
4/2/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו