עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מקומם לשמוע שעיסאווי פריג' מעדיף את חד"ש, אך מסיבות פרקטיות הוא מתמודד ברשימת מרצ

הכבוד האבוד של פריג' - קשה שלא להתקומם כנגד הצהרתו של עיסאווי פריג' שהוא מעדיף את חד"ש, אך מסיבות פרקטיות הוא מתמודד ברשימת מרצ. תגובה

מאת אודי מנור - 28.1.2009

 

אי אפשר שלא להזדהות עם עלבונו וכעסו של עיסאווי פריג', על דחיקתו למקום העשירי של מרצ החדשה בראשות ג'ומס ובחסות מרן עוז ("הדף הירוק", 8.1.09) . אי אפשר שלא להתקומם כנגד הצהרתו המפורשת, לפיה כערבי-ישראלי הוא אומנם מעדיף את חד"ש אך מסיבות פרקטיות הוא מתמודד ברשימת מרצ דווקא. אך הדבר החשוב באמת בראיון הוא ההזדמנות שהוא מאפשר לעשות היכרות עם הליבה של  מה שמכונה משום מה 'שמאל' או 'מחנה השלום'.

 

גילוי נאות. אינני שונא-מרצ כאנשי הימין, אך גם קשה לי להתפעל מהנאמנות השבטית הרווחת בקרב תומכי מרצ, נאמנות לסיסמאות לא פחות מאשר לאישים. אדרבא, אני סבור שמרצ, כמו כל מפלגה ציונית רצינית אחרת , מתייחסת גם היא לשתי שאלות היסוד של קיומנו: 'בנין האומה' וארץ ישראל.

 

'בנין האומה' הוא הכותרת לעיסוק בכל מרכיבי הפנים של חיינו. מכלכלה-פוליטית, עבור בתרבות וחינוך, וחשוב מכל: מקומם של המיעוטים הלא-יהודים - ערבים-ישראלים-מוסלמים בעיקר - בתוך המרקם המסובך המצוי בין הקטבים המנוגדים לכאורה, 'יהודית' ו'דמוקרטית'.

 

'ארץ ישראל' היא הכותרת הנוגעת לשאלת מקומו של העם היהודי בתוך משפחת העמים הכוללת גם את העם הפלסטיני. פריג', למשל, מעיד על עצמו בעניין זה, שהוא גם אזרח ישראלי – שאמנם הלויאליות שלו עומדת כרגע על תנאי – אך בכל זאת, כאדם משכיל, הוא מוטרד מאופי ההתנהלות של מדינתו.

 

עוד גילוי נאות: התשובה שלי לשתי השאלות הללו היא התשובה הפוליטית הישנה והטובה של הציונות-הסוציאליסטית, כפי שהתגבשה פוליטית במפא"י ההיסטורית ובממשיכי דרכה עד ימינו: בניין אומה סוציאליסטי, ונכונות לחלוקת הארץ, ביחס לנקודת המבט של המציאות, על מגבלותיה ואפשרויותיה גם יחד. 

***

והדיון האחראי באפשרויות ובמגבלות, הוא בהכרח פוליטי, כשם שהוא בהכרח מוסרי, אבל כאן בדיוק מסתעפות הדרכים של הציונות-הסוציאליסטית: פוליטיקה של מוסר (כוונות ותוצאות) הכרוכה במוסר של פוליטיקה (תוצאות וכוונות), כדרכה של מפא"י ההיסטורית;   לעומת פוליטיקה בצל המוסר ('קורקטיבה'), שהתגלגלה  - ככל שהסתבכה המציאות (הנה למשל הסתבר שעראפת לא ממש רוצה שלום ואז היכן וכיצד ומתי טעינו בו)  - לכלל מוסרנות כפוליטיקה, או ליתר דיוק - פסבדו-פוליטיקה. ומוסרנות כפוליטיקה היא, לעניות דעתי, דרכה הנוכחית של מרצ, ודבריו הכנים והרהוטים של פריג' מבטאים זאת.

 

כך, דבריו של פריג' אודות "גזענותה" של החברה הישראלית, מלמדים כי לא פוליטיקה עומדת לנגד עיניו, אלא כמיהה סתומה, נאיבית, אולי פסבדו-נאיבית, לעולם נטול כל אפליה, בו מתקיים שוויון מוחלט, טוב לב והרמוניה. כי "גזענות" עבור פריג' מתקיימת לא רק מצד האשכנזים כלפי האתיופים למשל, אלא באה לידי ביטוי כאשר אבא מסוים מעדיף בן אחד על משנהו. ציור כזה של מושג "הגזענות" מגמד כל ניסיון להבנת דברים בהקשרם, הבנה שהיא תנאי לתיקון עולם, שהוא - אם אכן מעוניינים בו - בהכרח הדרגתי, בהכרח רצוף מעקפים, בהכרח נגוע בפשרה, בהכרח פוליטי (שהיא אמנות האפשר).

 

מוסרנות נשגבת-לכאורה זו, באה לידי ביטוי בדברי פריג' גם ביחס לשתי השאלות האמורות. 

 

בשאלת הסכסוך מדבר פריג' על החמאס כעל הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. הוא אמנם סבור שארגון זה מתנהל על פי "אסטרטגיה מוטעית לחלוטין", אך הארגון הזה "נבחר באופן דמוקרטי", ולכן על מדינת ישראל לאפשר לשלטון החמאס לפעול על פי דרכו. איך? על ידי ביטול הסגר, שהוא "כיבוש בשלט רחוק". "ואם יכניסו טילים?" מקשה המראיין נתי יפת, "שייכנסו" משיב פריג'. אגב, הסיבה שהמראיין לא מקשה על המרואיין בעניין זה היא שגם הוא סבור שאין כל פסול בהתחמשות של מדינת החמאס (עמדה זו הובהרה על ידו בע"פ). השאלה לשם מה לחמאס נשק התקפי בצורת טילים לא עלתה כלל בראשו של המראיין. דמוקרטיה מעל לכל, קרי תפיסה נשגבת-כביכול של דמוקרטיה, הרואה בפרוצדורה עיקר ובמציאות תפל.

 

אין פלא שפריג' לא מייחס שום חשיבות לסמלים של החמאס, למצע של החמאס, להצהרות של החמאס. "הכל ווג'עראס".  פריג' לא מייחס כל חשיבות גם לסמלים של ישראל. באבחת נאורות-לכאורה הוא מדלג מעליהם, אל העיקר: "הגזענות".

 

המדינה "גזענית" ו"הממסד" שלה הוא "גזען", למרות שבאורח פלא היא בכל זאת שואפת "להומוגניות ולשלטון חוק נאור". "השואפים" מן הסתם הם אנשי מרצ ושופטי בג"צ... כך או אחרת, "ההתנהגות של האוכלוסייה היא לא נאורה, אין בה מספיק סובלנות לאחר". ממה נפשך. אף פעם הרי אין "מספיק" סובלנות "לאחר".

                                                                             ***

במלים אחרות, נקודת המבט המוסרנית מספקת דלק בלתי מתכלה לפוליטיקה-לכאורה של "הביקורתיות". הצד השני של מטבע "הגזענות" הוא  "כבוד", שלשיטתו של פריג', הוא לא פחות מאשר "שם המשחק". "כבוד". לא בטחון לתושבי ישראל; לא פלורליזם ודמוקרטיה מהותית לתושבי עזה; לא מזרח תיכון פתוח ובטוח. על פי תיאורו של פריג', "כבוד" הוא מה שמוביל את החמאס, בניגוד "לסיפורים שאנחנו שומעים".

 

ומה בדבר הדיבורים, והדרשות, והחינוך למוות מהגיל הרך? כמו בנושא ההתחמשות (לישראל כמדינה ריבונית יש טילים, גם לחמאס מותר שיהיו), פריג' ממהר למצוא סימטריה: "על הדברים שכתובים בתורה על גויים" הוא מזכיר, "אפשר לחבר הרבה מאמרים".

 

אכן. כמו במקרים רבים אחרים, האבסטרקציה הסמלית של "הכבוד" נפגשת בשדה הפוליטי עם האבסטרקציה הסמלית של "מחנה השלום". אלו ואלו רחוקים מהתמודדות עם קשיי המציאות וציוויי הפוליטיקה, ולכן אלו ואלו מהווים גורם רגרסיבי, שלא לומר ריאקציוני.

 

למאמרים של אודי מנור

נכתב בתאריך
28/1/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו