עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אחרי עזה - השיפור בכוח ההרתעה והיחד המזויף של נתניהו. 2 הערות בעקבות "עופרת יצוקה"

אחרי עזה - על השיפור בכוח ההרתעה כמקדם דיאלוג עם השכנים ועל היחד המזויף של נתניהו. שתי הערות בעקבות "עופרת יצוקה"

מאת אלדד שלם - 22.1.2009

 

הזדמנות לדבר

 

עם סיום הלחימה בעזה מנשבות בקרבנו רוחות הניצחון. תחושת כוחנו בעיני עצמנו שבה ועולה. אליהן נלוות תחושות של נקמה בנוסח "הכנסנו להם" או "מגיע להם" ו"דיברנו אליהם כמו שהם מבינים". בקיצור – סוג של אופוריה.

אין בלבי ספק שהיה מקום לפעולה חזקה בעזה – כזו שתבהיר לכל את עוצמתה של מדינת ישראל ותעמיד את החמאס במקומו. אין גם מחלוקת על כך שחלק ניכר מלקחי מלחמת לבנון השנייה הופקו ושחל שיפור ניכר בתפקוד של המערכות בצד שלנו – הן הצבאיות והן האזרחיות.

 

עם זאת, כדאי שלא נאבד פרופורציות; עלינו לזכור כי ההתמודדות הצבאית עם החמאס אינה דומה כלל דבר להתמודדות עם החזבאללה, בוודאי שלא להתמודדות עם אחת ממדינות ערב, ודאי וודאי שלא לעימות עם כמה מדינות במספר חזיתות. בהתמודדות שכזו, אם תהיה, ייגבה מאתנו – הן בחזית והן בעורף - מחיר גבוה בהרבה מזה שנגבה הפעם. כושר הלחימה והעמידה שלנו יעמדו אז בפני מבחן שונה בתכלית – כך שאין מקום לאופוריה. ההישג הנוכחי אינו יכול להוות אינדיקציה למה שעלול להיות בתרחיש חמור יותר.

***

כמה מן הדעות הרווחות, לפיהן "אין עמי לדבר ונוכח ההרתעה שהשגנו עדיף לחכות שהצד השני יבקש לדבר אתנו", או ש"ההתנתקות הובילה אותנו לעמדת חולשה" -  הן בעייתיות ביותר. שהרי אנחנו מסובכים בארץ הזאת לא עם החמאס לבדו אלא עם כל מדינות ערב. ולכן דווקא כעת, מתוך שיפור מסוים של כוח ההרתעה, יש לחזור למסלול של חיפוש אחר כל דרך לדיאלוג  עם כל מי שרק מוכן לדבר, מתוך נכונות עקרונית לוויתורים. אם לא נעשה כך נמצא עצמנו, במוקדם או במאוחר, בעימות רחב הרבה יותר – על אי הוודאות הגלומה בו ועל המחירים הכבדים שנצטרך לשלם במהלכו. ובעניין ההתנתקות, הנתפסת בעיני רבים כשורש הרע, לדעתי היא הביאה לנו שני מקורות עוצמה:  את הקונצנזוס הפנימי בדבר צדקת הלחימה; ואת הגיבוי הבין לאומי שניתן לה.

 

הוכח שגבול ברור ומוסכם הוא מקור עוצמה העולה בחשיבותו על החולשה הטקטית הנובעת מחשיפת העורף לטילים כאלה או אחרים (אגב – במציאות של היום אנחנו ממילא חשופים בכל רגע נתון לטילים שיכולים להגיע מסוריה, איראן , או חס וחלילה ממצרים או ירדן.)

 

ועל היעדרה של החמלה כלפי סבלו של השכן כבר כתבו רבים וטובים...

 

כאילו ביחד

 

הסיסמה "ביחד ננצח" הופיעה מעל לוחות המודעות שפרסם הליכוד בזמן הלחימה בעזה. זהו אותו ליכוד ואותו נתניהו שמעשיו וחשיבתו הכלכלית יוצרת ומעמיקה פערים ושוללת כל רוח של סולידאריות במישור הכלכלי – שם כל אחד לעצמו. השאלה היא מהיכן שואב נתניהו את האמונה שלאורך זמן נוכל להמשיך ולהילחם ביחד כנגד איומים חיצוניים ובשעות חירום, כשביום יום אנו שוללים כל עשייה המטפחת סולידאריות ושיתופי פעולה בין אזרחים; עד מתי יסכימו קשי היום והדפוקים של החברה בישראל (שתחת הפילוסופיה הכלכלית של  נתניהו מספרם הולך וגדל) להמשיך ולשאת בעול המלחמה בידעם שאת הרווחים והרווחה קוטפים בסופו של יום הלחימה אחרים ומעטים?

 

למען האמת, זה לא רק נתניהו. זה גם אנחנו שבמישורים רבים של חיינו – בחיים החברתיים והכלכליים שלנו, איבדנו את האמונה שיש "ביחד" ושיש צורך ליצור סולידאריות ושוויון בין האנשים, כתנאי הכרחי ליכולתם לשתף פעולה ולהילחם ביחד אל מול האיומים החיצוניים. האם לא הגיע הזמן שנחזור לטפח אותם ולא ננהה אחרי התורות החברתיות מהן מקבל נתניהו את השראתו - תורות שאובמה הגדירן כ"עבשות" בנאומו האחרון?


נכתב בתאריך
22/1/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו