עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני: כשהאויב יורה על אזרחינו מתוך אוכלוסייה אזרחית, המחיר הכואב של הרג אזרחים הוא על אחריותו

שיתופי-חדשני: מוסר המלחמה בטרור - כשמולנו אויב המסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית ומתוכה יורה על אזרחינו, וכל ניסיונותינו למנוע זאת עלו בתוהו, יש צידוק מלא למלחמתנו, והמחיר הכואב - הרג אזרחים וילדים פלסטינים - כולו באשמת האויב ועל אחריותו

 

אורי הייטנר - 19.1.2009

 

החברה הישראלית התגאתה כל השנים ברמתו המוסרית הגבוהה של צה"ל, ובהקפדתו על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה. תמיד הצגנו את עליונותנו המוסרית על האויב, כאחד ממקורות העוצמה שלנו. תמיד ראינו במוסר הלחימה שלנו, ביטוי לערכינו כיהודים. מהו מוסר הלחימה של צה"ל? עיקרו - התמקדות במלחמה באויב, צבא האויב או מחבלים, והימנעות מפגיעה באוכלוסיה אזרחית. והנה, במבצע "עופרת יצוקה" חלק בלתי מבוטל מן ההרוגים הפלסטינים הם אזרחים, ומה שחמור יותר – רבים מהם ילדים. זה עצוב, זה מצער, זה כואב, זו עובדה המנוגדת לאתוס מוסר הלחימה שלנו, זו עובדה הגורמת לביקורת חמורה על ישראל בעולם, ולכן איננו פתורים מבחינה באומץ וביושר של עצמנו. האם צה"ל באמת צבא מוסרי? האם אנו מקפידים על מוסר לחימה? האם הטענות נגדנו מוצדקות?

***

השאלה הראשונה שאותה עלינו לשאול את עצמנו, היא האם הפגיעה באזרחים היא מכוונת, או היא אילוץ של תנאי הלחימה הספציפיים למבצע זה? אציג זאת בצורה מוחשית – אילו חמאס לא היה פועל בתוך אוכלוסיה אזרחית, אלא ביחידות צבאיות באזורים פתוחים או מתוחמים, האם צה"ל היה מתמקד במלחמתו באותן יחידות, או היה פוגע באוכלוסיה האזרחית בערי רצועת עזה? לי אין כל ספק, שבמקרה כזה צה"ל לא היה תוקף את ריכוזי האוכלוסיה האזרחית. מי שטוען אחרת, משקר ביודעין.

 

מכך נגזרת הבנת אופן הלחימה בעזה – הפגיעה באזרחים אינה מכוונת, אינה מתוך רצון לפגוע באזרחים, אלא פועל יוצא מן העובדה שהאויב פועל מתוך אוכלוסיה אזרחית, ובצורה צינית הופך אותה למגן אנושי. וכאן הדילמה המוסרית היא, האם במצב זה ראוי להמנע מירי על האויב, כדי לא לפגוע באזרחים, או ראוי לירות באויב גם במחיר פגיעה באזרחים. תהיה העמדה כלפי הדילמה הזו כאשר תהיה, ברור שרב המרחק בין המציאות הזאת, לבין מצג השווא לפיו ישראל טובחת באזרחים; מצג אותו מציגים גורמים אנטי ישראלים, כמו התעמולה הערבית, המפגינים האנטי ישראליים באירופה וגדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ".

***

ההתמודדות עם הדילמה המוסרית, כרוכה בשאלות מהי סיבת המלחמה, האם זו מלחמה צודקת ומה האלטרנטיבה לאותה מלחמה. אם המלחמה אינה צודקת, ודאי שאין מקום לירי על האויב, שעלול לפגוע באזרחים. אם יש אלטרנטיבה למלחמה, ודאי שאין מקום לירי כזה. האם מבצע "עופרת יצוקה" הוא מלחמה צודקת? האם יש לו אלטרנטיבה?

 

המבצע הוא נגד אויב, שמושגי מוסר הלחימה אינם קיימים אצלו. אויב, שהיעד שלו הוא אזרחים וילדים. אויב, שבמשך שנים עיקר פעולתו היתה פיגועי התאבדות המוניים בישראל, ושבמשך שמונה שנים יורה במכוון טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. חובתה המוסרית העליונה של מדינה היא להגן על חייהם ושלומם של אזרחיה. לכן, מלחמה באויב הפוגע באזרחיה היא צודקת בעליל. ואם מחיר הפגיעה באויב הזה הוא פגיעה באזרחים, עם כל הצער והכאב, המחיר הזה מוצדק.

 

גם כאשר מלחמה היא צודקת, ראוי לשאול האם יש לה אלטרנטיבה. במקרה זה, ניסינו הכל. פעם הוצגה האש על שדרות כתגובה על ישיבתנו בעזה. הם יורים על שדרות כדי לסלק אותנו מגוש קטיף. נסוגונו מעזה עד המילימטר האחרון ועקרנו את כל היישובים. עוד בזמן ביצוע ההתנתקות נמשך הירי ואחרי ביצועה גבר והלך. ישראל הגיבה על כך בהבלגה, אח"כ באש לעבר שטחים פתוחים, בסגירת המעברים וכו'. ישראל הסכימה להסכם "הודנא" שהופר אחרי 46 דקות, והיא המשיכה לכבד אותו באופן חד צדדי. ישראל הסכימה להסכם "תהדיא" שאף הוא כובד באופן חד צדדי. ישראל התחננה להמשך ה"רגיעה", אף שהרגיעה לא היתה באמת רגיעה, אך הפלשתינאים החליטו להפסיק אותה וירו עשרות טילים מידי יום על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. לא, לא היתה אלטרנטיבה.

 

כאשר ניצב מולנו אויב היורה במכוון על אזרחים ישראליים, מסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית ומתוכה יורה על אזרחנו וכל ניסיונותינו למנוע את המבצע עלו בתוהו, יש צידוק מלא למלחמתנו, והמחיר הכואב – הרג אזרחים וילדים פלשתינאיים, כולו באשמת האויב ועל אחריותו.

 

במלחמה בטרור הכללים שונים מאשר במלחמה נגד צבאות. אי אפשר לדבר על fair fight במלחמה נגד אויב ציני שפועל מתוך אוכלוסיה אזרחית ומכוון את פגיעתו לאוכלוסיה אזרחית. אי אפשר, בסוג כזה של מלחמה, להמנע מפגיעה באזרחים.

 

האם במלחמה בטרור אין כללים? לדעתי, הכלל המוסרי צריך להיות השתדלות להמנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים, תוך ביצוע המשימה. האם צה"ל עומד בעיקרון זה?

***

דרך לבחון זאת היא השוואה לצבאות אחרים. לא נשווה את עצמנו למדינות כמו רוסיה, וחס וחלילה – למדינות ערב. למדינות ערב אין כל עכבות, וגם בפעולתן נגד הטרור האסלאמי הן לא בחלו בהשמדה המונית של אוכלוסיה אזרחית שבתוכה פעל אותו טרור (ראו הטבח של רבבות אזרחים בעיר חמה בידי המשטר הסורי, או הטבח במחנות פליטים פלשתינאים בידי צבא לבנון שדיכא את תנועת פת"ח אל אסלאם לפני חודשים אחדים). ההשוואה שלנו צריכה להיות למדינות העולם החופשי, עימהן ישראל נמנית – מדינות אירופה וארה"ב.

 

בתגובה להאשמות הקשות כלפי צה"ל, התפרסמו בשבועות האחרונים מספר מאמרים שהציגו במספרים את המספר והאחוז של הרוגים אזרחיים במלחמות צודקות של מדינות אלה. דני רשף הציג במספר אתרים את הקרב של צבא ארה"ב בפלוג'ה שבעיראק. בן דרור ימיני הציג במאמרים ב"מעריב" וב-NRG  נתונים על המלחמות של צבאות אירופיים בקוסובו ובאפגניסטן. מול הנתונים הללו, אין לנו מה להתבייש. בניגוד אליהם, אנו נלחמים באויב השוכן לגבולנו ומשגר טילים על אוכלוסיה אזרחית שלנו, ואף על פי כן, אחוז הנפגעים האזרחיים במלחמתנו נמוך לאין ערוך מאשר במלחמותיהם.

 

אין לי ספק שצה"ל הוא צבא מוסרי, והוא מקפיד ככל הניתן על מוסר לחימה, גם בתנאים הייחודיים של מלחמה זאת. עם זאת, על צה"ל לבחון את עצמו תמיד, לבדוק האם הוא פגע באזרחים במקרים שניתן היה להמנע מכך, וללמוד כיצד בתנאי המלחמה השונים כל כך, הוא יכול להשתפר ולהמעיט ככל הניתן את הפגיעה באזרחים.

 

אולם יש לזכור, שאין דבר פחות מוסרי מלאפשר פגיעה באזרחנו ובילדינו. במשך שנים עשינו זאת, והיתה זו מדיניות בלתי מוסרית. ההחלטה להתנער ולהשיב מלחמה שערה, היא ההחלטה המוסרית והצודקת ביותר.

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
19/1/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו