עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מה אנחנו צריכים להבין כאשר הפוליטיקאי אומר "אין ברירה" או "לא הייתה ברירה"?

יש ברירה או אין ברירה? כשפוליטיקאי אומר "אין ברירה", או "לא הייתה ברירה", מוטב לבדוק אם יש או הייתה ברירה כלשהי, שאותו פוליטיקאי לא רוצה שנדע או נחשוב עליה

 

מאת מיכה אשחר - 18.1.2009

 

כשאני אומר על מעשה מסוים שנעשה, כי הוא נעשה משום שלא הייתה ברירה אחרת, ברור שאני מתכוון לומר שמעשה זה לא היה אידיאלי, וכי אם הייתה ברירה, לא היה ננקט צעד זה דווקא אלא צעד אחר, יותר טוב.

בנוסף לכך ברור מהבחנה זו, שאם היה הדבר בידי, הייתי נוקט צעדים כדי לשפר את הברירות, או לשנות את המציאות, אותה מציאות שבה הברירה שעומדת בפני היא לא מוצלחת במיוחד.

אבל זה רק אני: לפי מה שאני שומע וקורא, אני כנראה אדם מיוחד במינו. מה פתאום? זאת אנסה להסביר במאמר זה.

 

מה שהפוליטיקאי רוצה שנדע

 

קיים איזה "פיק-ברכיים" אצל רבים וטובים בתפיסת ההיסטוריה, אשר גורסים במשתמע כי משום שדבר מסוים נעשה, או נעשה בדרך מסוימת דווקא, הרי זה מעיד מניה-וביה, כי לא היה מוצא אחר.

אתה מוצא את אותו "פיק-ברכיים" אפילו אותם אנשים שקודם-לכן נלחמו ליצור ברירות אחרות, שנאבקו על מנת לשפר עמדות לקראת החלטה. אותם אנשים ממש, אחרי שהדבר היה עשוי, מרימים ידיים ואומרים, כנראה לא היתה ברירה.

 

אני לא בטוח בקשר לסיבה לתופעה זו, ואם ישנה סיבה אחת רווחת. ייתכן שמדובר במנגנון-הגנה, שבני אדם נאחזים באמצעותו בשפיות דעתם. קשה לעתים לתפוס את מלוא המשמעות של החלטה מודעת, חורצת-גורלות, החלטה הנוגעת לבני-אדם, לבריאותם, לחייהם – ואשר עומדת בסתירה לערכים שאנחנו חושבים, שהם בסיסיים ומשותפים לכולם.

דוגמאות לא חסרות, לצערי הרב עד מאוד.

 

נסיגה כוללת מסיני ללא משא ומתן? לא היתה ברירה. החיסכון בתקציבי בריאות, שגרם למותו של אביו של אריה כספי, כפי שמתואר בפרטי-פרטים בספר "חזקים על חלשים" של כספי? לא היתה ברירה. טיהורו של יאסר ערפאת ממעמד של מצורע, כמו גם הוצאתו ממקפיא עמוק, פוליטי ומנהיגותי, באמצעות "הסכם אוסלו"? לא היתה ברירה. הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג? ככה זה ואין מה לעשות.

 

אז בניגוד אלי, כשאתם שומעים פוליטיקאי אומר "אין ברירה", או "לא היתה ברירה", אני מציע שקודם תבדקו אם יש או היתה ברירה כלשהי, שאותו פוליטיקאי לא רוצה, שאתם תדעו או תחשבו עליה.

 

רצף של מצבים בדידים

 

הקדמה זו דרושה כדי להקדים עוד הקדמה: מהלכים מדיניים וצבאיים נועדו קודם-כל, מעצם טבעם ומהותם, לא רק לכונן מציאות אחרת, אלא גם לעצב ולהשפיע על הברירות שיהיו קיימות בשלב הבא, שבו המציאות תהיה אחרת. אותם מהלכים משנים את מרחב ההחלטה של מי שיצטרך להחליט בהמשך. הם קובעים מה תהיינה הברירות שיהיו ריאליות בהמשך.

 

לכן כל מחשבה פוליטית וצבאית מתייחסת בהכרח, אל תוצאות המהלכים לא רק במונחים של קביעת התוצאות הסטאטיות, אלא גם במונחים של קביעת הברירות שיעמדו בפני מקבלי ההחלטות כתוצאה מאותם מהלכים. זה כל העניין – לכפות ברירות חדשות על מקבלי ההחלטות – יהיו מי שיהיו.

 

לכאורה כולנו מכירים בכך שהמציאות היא דינמית. אבל מצד שני, הצורך המובן שלנו לתאר אותה, להסביר אותה ולהכניס אותה למודלים, גורם לנו לשכוח לעתים את הטריוויה, לכאורה, הזו: אנחנו חושבים שאם משהו קיים, כנראה זהו-זה, עם זה צריך להסתדר. אנחנו תופסים את המציאות מצידה הסטאטי, ואנחנו רואים סיבה פה, ותוצאה שם. וזה בסדר, וזה נותן תמונה מצוינת ברוב המקרים. אבל אנחנו לא תמיד, באמת מבינים את המובן הזה שבו אתה משפיע על משהו והוא מצידו משפיע עליך חזרה, וזה קורה כל הזמן. זה הרבה יותר קשה לתפיסה כי התפיסה שלנו עובדת במעין מודלים, או הפשטות, שהן בהכרח סטאטיות, ולכן אנחנו תופסים את המציאות כרצף של מצבים. אבל המציאות עצמה היא רצף, לא מצבים בדידים.

 

מי ינהל את העניינים?

 

מבצע "עופרת יצוקה" נועד לשנות את הברירות שעומדות בפני מקבלי ההחלטות בישראל, בעזה, במצרים ובעוד מקומות רבים ושונים. אני אומר זאת לעומת, ובניגוד לטענה שאומרת בערך כי מי שמקבל החלטות בעזה הוא ממילא תנועת החמאס, וכל הסכם יהיה ממילא איתה, ואין מישהו אחר, ואין ברירה אחרת.

 

אני מסכים שמישהו צריך לנהל שם את העניינים, אבל ישראל ומצרים לא רוצות לעשות זאת, הפלסטינים כנראה לא יכולים לעשות זאת, ויהיה מישהו אחר שייקח על עצמו את העניינים – גורם בינלאומי או קואליציה רב-לאומית בהרכב שעוד ייקבע. זה לא דמיוני. מה שדמיוני הוא להניח כי אין שום דבר שאפשר לעשות לטובת הדברים, רק משום שבנקודה מסוימת הם כאלה ולא אחרים.

 

ראשית, שלטונה של תנועה מסוימת דווקא, ברצועת עזה או במקום אחד, איננו גזירת-גורל. אני ממליץ שלא לשכוח, כי שלטון זה איננו בדיוק חוקי: תנועת החמאס חוללה הפיכה צבאית אלימה ולמעשה התנתקה מסמכותה של הרשות הפלסטינית, תוך שהיא מקימה מעין מדינה עצמאית באותם שטחים שעליהם הוסכם עם ישראל, כי הריבון יהיה הרש"פ ולא גורם אחר. הצורך בתזכורת זו נובע מהתפיסה הרווחת, כאילו לחמאס יש מעמד מעין לגיטימי בעזה, בזכות הניצחון בבחירות. העיתון "גארדיאן" הרחיק עד כדי קביעה, כי המלחמה האחרונה נערכת בין שתי דמוקרטיות...

 

בהמשך לכך, ההשפעה על שלטונה של תנועה כזו או אחרת, באיזה מקום שלא יהיה ובייחוד אם הוא די קרוב אלינו, היא השפעה שאי אפשר להתחמק ממנה. יש לנו השפעה על הדברים ואנחנו אחראים לה, אם נרצה או לא. זו הזדמנות טובה בשבילי להזכיר שבצד השני יש מי שמבין את הדברים טוב לא פחות: טרור פלסטיני כבר מינה יותר מראש ממשלה אחד בישראל.

 

ממשיכיו של ערפאת

 

תנועת החמאס המשיכה את האסטרטגיות של ערפאת, בלי צורך בתירוצים. ערפאת היה כבול להסכמים ולמראיות-עין, חמאס פשוט התנערה מההסכמים. ערפאת היה צריך לטעון שהוא מעודד פיתוח, ולכן קיבל תקציבים שהעביר לאן-שהוא. חמאס לא נדרשה מעולם לארגומנטציה שנשענת על צרכי העולם הזה, ולקחה את הכסף מאיראן, לטובת צרכי העולם הבא, שאיראן כנראה מתמחית בו. ערפאת טען שאין לו שליטה על הטרור, חמאס התפארה בו.

אותו הגיון פוליטי שאמר אז שאין ברירה, צריך לחתום עם ערפאת, אומר היום שאין ברירה, צריך להעניק מעמד שווה לחמאס, לא להילחם בה.

למי ששכח אני מזכיר מה קרה לפני אוסלו: המטוס שערפאת היה בו, נפל אי-שם בסהרה, בין צ'אד ללוב נדמה לי. במשך כמה ימים ערפאת אכל חול באיזה חור נידח במדבר שכוח-אל, אף אחד לא ידע איפה הוא ואף אחד גם לא רצה לדעת. וזה אותו אדם שהוצג אחר כך כמי שממילא "מושך בכל החוטים", ולכן עדיף כבר לחתום איתו!

 

הצורך בפיתוח כלכלי

 

ההסדר הפוליטי שהמבצע הזה מנסה לכפות, ייצור שורה של ברירות חדשות. הפסקת הברחות הנשק, נושא שצריך לטפל בו במישורים שונים ומגוונים, יעמיד את כל מי שישלוט בעזה בפני סוג חדש של ברירות: השלטון יצטרך להאכיל את האנשים בכסף ממקום אחר. צינור החמצן של חמאס היום, הוא ההברחות, קרי איראן. על קצה המזלג, רקטות הגראד אינן מיוצרות בעזה ואינן יכולות להיות מיוצרות שם. את מעט התעשייה שהיתה שם הם השמידו, ואי אפשר לייצר גראד במחרטה ביתית: זו רקטה תקנית, מעין קטיושה, זו לא תוצרת של "מפעל" לפיסטוקים. בוודאי, אי אפשר לייצר בעזה נשק נ"מ.

 

חמאס של היום, מתעקשת להשיג פתיחה של המעברים ללא הפסקת הברחות הנשק, כי אחרת אין חמאס במתכונתו הנוכחית.

מסיבות דומות, תנועת החמאס איננה רואה בפיתוח כלכלי, הכרח. הסכם טוב צריך לכלול בתוכו, כפי שהציגה ישראל לאמריקנים לאחרונה, תכנית לפיתוח כלכלי באזור שתוריד את המוטיווציה להשתתף בהברחות. זה סוג חדש של ברירות שיכולות לעמוד בפני אנשים שרוצים להרוויח את לחמם, כאשר האפשרות לעסוק בטרור הופכת אטרקטיווית וזמינה פחות. צריך לייצר ברירות מסוג חדש. זה מה שעושה מבצע "עופרת יצוקה", וזה לא כל כך קשה להבין.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
18/1/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו