עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עוד הסבר לנימוסים, לנועם ההליכות ולרוח ההתנדבות השורה על התושבים בהרחבה קהילתית. הערה ליזהר בן-נחום

נימוסים מעושים - הנימוסים, נועם ההליכות ורוח ההתנדבות השורה על התושבים בהרחבה קהילתית, קלים להם מאותה סיבה נושנה: הם המירו יחסי אנוש ביחסי סחורות. הערה ליזהר בן נחום

מאת מיכה אשחר - 4.1.2009

 

אני קורא את מאמריו של יזהר בן נחום ונהנה מהם. אני מוצא עניין רב בתיאורים של ההרחבה הקהילתית, גם משום שהיא מספקת תובנות חדות, על אורח החיים הקיבוצי.

בייחוד, אני מסכים כי אין טעם "לשמר" קיבוץ, וכי "חברות" צריכה להיות מושג המקפל בתוכו גם ספונטאניות, ולא רק תוכן משפטי.

אבל יש עוד משהו, בשולי הדברים, ונדמה לי שגם אם יזהר יודע אותו, הוא מניח שכולם יודעים, ואולי זה לא בדיוק ככה. אני מתכוון לניכור.

 

לפני זמן-מה נסעתי למעבדה בצפון, שם המנהלת היא במקרה אם חד-הורית. דווקא באותו יום, כמובן, היא הייתה עסוקה גם בטיפול בילדה, אפילו לא חולה, רק צריכה "צומי". בעודי ממתין לתוצאות, היא מתנצלת על זמן ההמתנה ואומרת, לכם הקיבוצניקים זה קל - יש מי שדואג לילדים שלכם עד שעה ארבע.

 

תגובתי המיידית הייתה – נכון, אבל את יודעת: אני צריך להמשיך לדבר, יותר נכון להידבר, עם מי שמטפל בילדים שלי. אני ממשיך להיות אתו באלף ואחד יחסים וקשרי-קשרים גם אחר כך, פשוט צריך להמשיך לשבת ולדבר אתו, על ה---כל. דווקא לך זה יותר קל – את יכולה לסגור את העניין בכסף, ולא צריך לדבר עם אף אחד.

אחרי לא הרבה מחשבה היא אמרה לי, אני מעדיפה ככה. זה באמת הרבה יותר קל.

 

על זה כתבה כבר אייל כפכפי, ואני מעדיף שלא לחזור על הדברים אלא להפנות את הקוראים למאמר הקצר והנפלא ההוא שלה ב"שדמות" נ"ז, תשל"ה.

 

ביטול הניכור בקיבוץ איננו חוויה קלה. להיפך, דווקא הדרך המנוכרת היא הקלה יותר. הפרופסור שמחייך באדיבות לעובדת הניקיון ומברך אותה בברכת "בוקר טוב", עושה זאת בזכות חומת הניכור שעומדת ביניהם, ובזכות האנונימיות ששניהם משרתים. היחסים ביניהם אינם ערומים וחשופים (ולכן – קשים כל כך), כמו היחסים בין חברי קיבוץ שמעמדם שווה, ואינם יכולים להתגונן מפני אנושיותם בעזרת תיווכו הנאמן של הכסף. חברי הקיבוץ לא רק יודעים כי מעמדו ואפשרויותיו (וגם – המטראז' בדירה) של האחד באים על חשבון השני. הם גם מחצינים זאת אל תוך-תוכם של יחסי האנוש שלהם. לכן זה כל כך קשה, לכן בני-המשק החוזרים כל כך מתנגדים לזה: הם יודעים למה.

 

הנימוסים, נועם ההליכות ורוח ההתנדבות השורה על התושבים בהרחבה קהילתית, קלים להם מאותה סיבה נושנה: הם המירו יחסי אנוש ביחסי סחורות.

 

אני רחוק מלומר למישהו בקיבוץ אחר, שאינני יודע דבר וחצי דבר על הברירות שעומדות בפניהם, מה נכון ומה לא נכון לעשות, באיזו דרך כדאי ללכת. בוודאי אינני יודע, איך להגדיל את מספר התושבים ואיך לקיים את היישוב לאורך שנים – כלומר, אם יש להקים הרחבה קהילתית או אולי אפשר עדיין, לקלוט לחברות.

ובוודאי, אם קל יותר לקיים חביבות קלילה ונעימה, אם הנימוסים ונועם ההליכות עולים בפחות מאמץ, כאשר מציאות החיים איננה עירומה וחשופה מאשליות כמו בקיבוץ – כל זה לא אומר שום דבר חדש.

 

אבל, כמו שכבר אמרתי בראשית הדברים, יזהר איננו זקוק לי שאזכיר לו כל זאת. אולי רק קורא אחד או שניים, ואולי גם זה לא: ובכל זאת, צריכים הדברים להיאמר, פעם בשלושים וארבע שנים.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
4/1/2009



הרשמה לניוזלטר שלנו