עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ציונות עכשיו - קיים הבדל עקרוני בין חשבון-נפש פוליטי, נוקב ככל שיהיה, לבין ערעור על זכות הקיום של מדינה יהודית

ציונות עכשיו - קיים הבדל עקרוני בין חשבון-נפש פוליטי, נוקב ככל שיהיה, לבין ערעור על זכות הקיום של מדינה יהודית

מאת מיכה אשחר - 26.11.2008

 

לאחרונה פנה אבו-מאזן למזכ"ל האו"ם וביקש ממנו לאמץ את היוזמה הערבית. הרשות הפלסטינית אף מפרסמת מודעות בעיתונים בישראל, ובה מפורטת יוזמת השלום הנקראת גם בשם "היוזמה הסעודית".

 

היוזמה מבוססת בין היתר על "השגת פיתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתיניים בהתאם להחלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות."

 

החלטה 194 קובעת כי הפליטים יוכלו לשוב לבתיהם או לקבל פיצוי כספי במקרה שיבחרו שלא לשוב. היא התקבלה לקראת סוף מלחמת העצמאות. המציאות מאז כמובן השתנתה מאוד, אבל ההחלטה לא. מעניין שעצרת האומות המאוחדות ידעה לשנות החלטות אחרות שלא תאמו עוד את המציאות בשטח.

 

לפיכך, שאלת החזרה או אי החזרה של הפליטים איננה שאלה תיאורטית. אין בזה כדי לומר שהפליטים יחזרו. יש בזה כדי לומר שאפשר לפוצץ את כל העסק על שאלה זו - אם לא יימצא לה פתרון מוסכם.


מצד שני בוודאי אין בזה כדי לומר שלא ייעשה מאמץ מתמשך לכפות על ישראל חזרה של פליטים באופן שיהפוך אותה למדינה דו-לאומית דה פקטו. שחיקת כושר העמידה של ישראל במצב מלחמה מתמשך ובשחיקה פנימית כמו למשל מתן לגיטימציה לסרבנות, הוא טכניקה שנעשה בה שימוש כבר שנים.

 

***

לגבי השחיקה הפנימית: קיים הבדל עקרוני בין חשבון-נפש, נוקב ככל שיהיה, לבין ערעור על זכות הקיום של מדינה יהודית. מה שכותב הרן סנד בגיליון המקוון של "יסו"ד", יסודו בהיתממות. הוא מציג את הוויכוח על זכות השיבה, על חוק השבות ועל סרבנות, כוויכוח לא משמעותי. גם מי שתומך בזכות השיבה, הוא מיעוט מבוטל, וממילא אין לצפות שמדינת ישראל תהיה דו-לאומית בעתיד נראה לעין. לכן זה לא כל כך קרדינאלי, לדעת סנד.

 

אני מצדי יכול, לשם המחשה, לטעון כי יש להתיר לגברים מבוגרים לאנוס ילדות קטנות. הרי ממילא אין לצפות שבעתיד הנראה לעין חוק המתיר זאת, יעבור בכנסת. מדוע איפה יתייחסו אלי אנשי "יסו"ד" שלא באהדה, אם בנושאים אחרים אני מוכן ליישר קו אתם?

 

חזרה ליוזמה הערבית: המשמעות של הדברים האלה היא בין היתר, ואולי קודם כל, כלכלית וחברתית. התעלמות מהבעיות הכלכליות והחברתיות שמוליד פיתרון כזה או אחר, בוודאי העדר של פיתרון, היא אפשרית, אבל היא לא תמנע תוצאות. מי שלא רוצה להביט בהן, לא יעשה זאת גם אחרי שהמציאות תתפוצץ לו בפרצוף. כמו שפיצוץ הסכמי אוסלו, הוא כמובן באשמת ישראל, אלא מה.


לגבי הפוליטיקה של הזהויות, משפטים אחרונים. שאלת המדינה הדו-לאומית, כפי שהראיתי בהחלט נמצאת על סדר היום. היא יכולה להיקרא בשם ישן, לא צריך להמציא שמות חדשים רק כדי שלא להרגיש נוח. יש הקוראים לה - השאלה הציונית.

 

הציונות היא היוצא אל הפועל המיידי והמובן מאליו, של סולידאריות חברתית ולאומית. היא רלוונטית היום לפחות כמו בעבר. היא איננה עניין אקדמי, והיא נוגעת לחיי היום-יום של כל אחד מאתנו.

מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית. מי שלא מסכים לכך, שיסיק מסקנות בעצמו.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
26/11/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו