עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / האדמה היא החיים - הסרט "אדמה" של יפתח שבח

שיתופי-חדשני / האדמה היא החיים - הסרט "אדמה" של יפתח שבח

אורי הייטנר - 25.11.2008

 

 

על "אדמה" – סרטו של יפתח שבח, ישראל, 2008, 54 ד', עברית. זוכה פרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב" 2008

 

הסרט "אדמה", אני משוכנע, לא יופיע בפסטיבל יוקרתי באירופה. זהו סרט ציוני. הוא אפילו עוסק בהתיישבות, רחמנא לצלן. ככזה, בתרבות הישראלית 2008, ניתן לומר שהוא סרט חתרני.

 

במשך שלוש שנים, עקבו הבמאי יפתח שבח וצוותו אחר שלוש משפחות במושב נהלל, מושב העובדים הראשון, המושב המיתולוגי שהצמיח מנהיגים, מצביאים, לוחמים, ובעיקר – חקלאים מצטיינים. הסרט הדוקומנטרי "אדמה" נותן לנו מבט על משבר החקלאות וההתיישבות, דרך סיפורם ועיניהם של שלוש משפחות של חקלאים, מוותיקי נהלל. הסרט מציג בצורה מרגשת את הקשר הייחודי בין אדם לאדמתו, בין חקלאי למשקו, ואת התמודדותם של חקלאים ותיקים עם ההכרח להשתנות ועם חילופי הדורות במשק המשפחתי.

 

גילוי נאות – אחד החקלאים המצולמים בסרט, אריק שליין, הוא חמי. בשלוש שנות צילום הסרט, היו יפתח וצוותו כמעט בני משפחה. הם צילמו את ליל הסדר ואירועים משפחתיים רבים, שרובם ככולם לא מצאו את מקומם בסרט (ולא רק כיוון שמ-160 שעות צילום ניתן היה להכניס 54 דקות בלבד, אלא גם כיוון שבסופו של דבר לא התאימו לקונספט של התסריט).

 

החקלאות הישראלית במשבר והסרט מבכה אותה. זהו סרט פסימי, המציג את החקלאות ואת החקלאים כעולם הולך ונעלם. מכל מקום, כך הוא מציג את החקלאות הקלאסית ואת החקלאים מן הדור הישן. הסרט אינו נותן כמעט ביטוי לחדשנות והיצירתיות של החקלאות המתקדמת המתפתחת בישראל, שעשויה להיות מקור לגאווה. על כך הוא סופג ביקורת חריפה מציבור של חקלאים הצופים בו (ואני צפיתי בו והשתתפתי בשיחות עם הבמאי לאחר ההקרנה בנהלל עצמה ובקיבוצי, אורטל). אך הסרט אינו אמור לתעד את החקלאות כמות שהיא, אלא את דור החקלאים, אנשי האדמה, אוהבי האדמה, שנולדו וגדלו במושב, נולדו להיות חקלאים וכל חייהם סובבים את החקלאות.

 

הסרט בא מאהבה – אהבה לחיי הכפר, לחיי החקלאות, לחקלאים. וכיוון שזה סרט פסימי, זהו סרט עצוב. הסרט אוהב, אך הוא רחוק מאוד מלהיות "סרט סוכנות". הציבור בנהלל שצפה בסרט, לא אהב אותו, בדרך כלל. בשיחה שלאחר הסרט, הקהל קרע את הבמאי לגזרים. אך ככה זה. כאשר מצלמים צילום תקריב של פנינו, קשה להסתיר את החטטים והקמטים. כמי שאינו נהללי אך קשור לנהלל וקרוב לנהלל; אני זיהיתי בסרט הרבה מאוד אהבה לנהלל, למה שנהלל מסמלת ובעיקר לאנשי נהלל.

 

מהחומרים שצולמו לסרט, ניתן היה לבחור בקונספט אחר, אופטימי יותר, שהפוקוס שלו הוא ההמשכיות של דור צעיר המקיים חקלאות אחרת. הדור הצעיר בא לידי ביטוי באחת המשפחות, על רקע של עימות קשה בין הדורות על אופי המשק המשפחתי, ובצילום מתוך אסיפת המושב, שם נערך ויכוח בין ותיקים לצעירים על הקמת הרחבה קהילתית, לא חקלאית, במושב. העימותים הללו מעצימים את המסר המרכזי אותו מציג שבח – ותיקי נהלל כמוהיקנים האחרונים של החקלאות המסורתית בא"י.

 

בדרכו, יצר שבח סרט נפלא, סרט מרגש מאוד, עם צילומים מרהיבים, שזיכו אותו בצדק בפרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב" 2008.

 

מה שחסר לי במיוחד בסרט, הוא הפן התרבותי של נהלל ושל המצולמים. חיי התרבות הקהילתית התוססים בנהלל, לא באו לידי ביטוי בסרט. בשיחה באורטל, לאחר הקרנתו, טענתי שלצלם את אריק שליין ללא המפוחית, זה כמו לצלם אותו ללא השפם. אריק אינו רק איש אדמה אלא איש תרבות, איש ספר, פסל ונגן. ההצגה החד ממדית של אנשי אדמה ללא הפן התרבותי מחמיצה את אחד המאפיינים של החלוציות הציונית. החלוצים חתרו לחזרה אל הטבע, לחקלאות, לעבודת הכפיים, אבל הם לא רצו להיות "מוז'יקים" פרימיטיביים כמו האיכרים בכפרים באירופה, באותה תקופה. הם יצרו מודל של איכרים משכילים, אנשי תרבות ורוח, אנשי מוסיקה וספר. החמצת הפן הזה בחייהם, מחמיצה יסוד מהותי שראוי היה למצוא את מקומו בסרט.

 

הסרט מתעד ארבעה חקלאים משלוש משפחות (ובהם התאומים אריק ויהודה שליין), בני מחזור אחד, כיתה אחת בנהלל, שבשנה הזאת יגיעו לגבורות.

 

 "האדמה היא החיים", אומר בסרט אברהם ("בם") המר, אחד מגיבורי הסרט. "איכר מוכן לתת הרבה דברים, אבל על האדמה שלו הוא מוכן להיהרג".

 

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
25/11/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו