עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

במדינות הנמצאות במצב הפוליטי של מדינת ישראל אפשר בקלות להפוך מסוציאל דמוקרטים לנציונל סוציאליסטים

בין סוציאל-דמוקרטים לנציונל-סוציאליסטים - כשדנים בפטריוטיות, יש להיזהר: במדינות שמצבן הפוליטי הוא כשל ישראל – על המבחנים שמציבים בפנינו אחינו שבשטחים -  די קל להפוך מסוציאל דמוקרטים לנציונל סוציאליסטים

מאת דודו פלמה – 24.11.2008

 

 

לאחרונה יותר ויותר, וגם באתר "שווים", נשמעים קולות הקוראים לסמן "קו אדום" שיפריד "בינינו" לבין אלה הנקראים בכל מיני שמות חיבה - החל ב"פוסט ציונים" הקורקטי, וכלה במה שאורי הייטנר כורך בכריכה אחת וקורא לו כל "מה שאינו ציוני ואינו פטריוטי". כלומר, לדעת אורי כל מי שנמצא שם ולא כאן "איתנו", דינו דין אחד, "מי שאינו ציוני ואינו פטריוטי (הוא) מחוץ לתחום". קצת קשה לי עם ההלחמה הזאת שעושים אודי מנור ואורי הייטנר בין הסוציאל דמוקרטיה והפטריוטיות.

 

לדעתי, כאשר באים לעסוק בדיני פטריוטיות, צריך מאוד להיזהר. כי במדינות הנמצאות במצב הפוליטי של מדינת ישראל, כולל המבחנים שמעמידים בפניה יום יום ושעה שעה אחינו שמעבר לקו הירוק, קל מאוד להפוך, ואפילו די מהר, מסוציאל-דמוקרטים לנציונל-סוציאליסטים.

 

הפילוסוף היהודי ג'ורג' שטיינר כותב במאמרו המפורסם "מעין ניצול" ש"היהודי- בכל מקום שהוא יכול להתקיים..., בכל מקום שהוא יכול לבחון מחדש את היחס שבין המצפון וההתחייבות הרעיונית, הוא מקפיד על נאמנותו הלאומית ומתייחס אליה עם זאת בספקנות ובאנושיות -  דבר שעשוי לשמש מעין סם- גירוי רב חשיבות".

 

נדמה לי שאחד הדברים שמתברר והולך שהוא חסר ביותר ליהודי שהפך להיות ישראלי, זה אותו "סם- גירוי רב חשיבות" עליו מדבר ג'ורג' שטיינר. זה שבלעדיו אנו נגררים להיות, כמו במקרים דומים בהיסטוריה של המין האנושי, מסוציאל-דמוקרטים לנאציונל- סוציאליסטים.

ולכן, גם אני מצדד במתיחת קו אדום.

אבל אני רוצה לבוא ולומר שלדעתי הוא עובר במקום קצת שונה מן המקום שבו הניח אותו אורי הייטנר, ואולי קצת גם אודי מנור.

***

סקוקי הוא שמה של עיירה/פרבר באילינוי, בה מתרכזת האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה בארה"ב. בעיירה ישנו ריכוז גבוה של ניצולי שואה. באפריל 1977 הודיעה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית האמריקאית על כוונתה לערוך הפגנה ומצעד מול בניין המועצה המקומית. המחשבה על אותם אמריקנים, הצועדים לבושים במדים של קציני אס-אס ונושאים שלטים עם צלבי הקרס השחורים, עוררה חלחלה בקרב האוכלוסייה היהודית ברחבי היבשת כולה. לאחר מאבק משפטי של הקהילה היהודית הגיע הנושא לבית המשפט העליון.

 

השופטים החליטו כי לניאו-נאצים זכות לחופש ביטוי ולהתאספות. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי. השופטים קבעו כי אין סיבה למנוע את ההפגנה ולהטיל צנזורה על המפלגה הנציונל-סוציאליסטית רק משום שדעותיה אינן מתאימות לאוכלוסייה המקומית. הדמוקרטיה בארצות הברית מאפשרת דיון ציבורי ופתוח באידיאולוגיות השונות, ואיננה מגבילה דעה זו או אחרת, עד כמה שתהיה בלתי מקובלת או אהודה. לכן פסק בית המשפט לטובת המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, והמשיך בהגנה הקנאית על העקרונות החוקתיים: חופש הביטוי לעמדות בלתי אהודות וחופש ההתאספות. התהלוכה התקיימה.

 

ההבדל הגדול הוא שלארה"ב, לעומת מדינת ישראל מודל 2008, ישנה חוקה. ובנוסף לחוקה יש לה רקע עמוק ועשיר של התמודדות עם שאלות הבוחנות את גבולות הדמוקרטיה. וכאשר כמה מאות הנאצים צעדו בסופו של דבר בסקוקי באישור הבג"צ האמריקני, התייצבו מולם מאות אלפים (רבים מהם אינם יהודים בכלל), שהגיעו מכל קצוות ארה"ב כדי לתמוך בניצולי השואה היהודים.

 

בהרבה מובנים אום אל פאחם היא מבחן סקוקי שלנו. אני מזמין אתכם, אורי ואודי, ביחד עם סוציאל דמוקרטים אחרים, לבוא איתי לאום אל פאחם כאשר נועם פדרמן ואיתמר בן גביר וחבר מרעיהם (שכידוע לכל הם פטריוטים ישראלים מובהקים), יצעדו שם ברחובות כדי ללמד את ערביי אום אל פאחם את משמעותה האמיתית של "הדמוקרטיה". ממש כמו הנאצים שבאו "ללמד דמוקרטיה" את יהודי סקוקי.

כאשר נגיע לשם. כל אחד מאיתנו, באופן עצמוני לגמרי, יחליט לצד מי מהצדדים יבחר להתייצב. אני יודע כבר עכשיו באיזה צד אהיה. ואתם?

     ועוד שאלה: האם כל מי שחושב שאום אל פאחם היא סקוקי שלנו, נקרא קיצוני?

 

     ובכן, לעניות דעתי כל המגדיר את המשווה בין אום אל פאחם לסקוקי כקיצוני (שמאלני לצורך העניין), איננו מבין באמת שעקרונות וערכים אינם אמורים להשתנות כאשר הם עוברים ממקום למקום וממדינה למדינה. מאחר ואני מאמין שאין הבדל בין אדם לאדם, אתייצב לצד האדם הכללי (הערבי במקרה הזה) ולא לצד האדם הפרטי (היהודי במקרה שלנו). ממש כמו שלו הייתי בסקוקי, הייתי מתייצב לצד היהודים כמובן ולא לצד הנאציונל-סוציאליסטים האמריקנים.

***

בשנת 1946 עמד הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי ונשא דברים בפני סטודנטים אמריקנים באוניברסיטת קולומביה. בין שאר הדברים שאמר, בהם ביקש לתאר את המציאות באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היו גם הדברים האלה: "עתה כשהיטלר נעלם אנו יודעים כמה דברים בוודאות: ראשית שבית-הסוהר שהרה את ההיטלריזם לא חוסל - הוא מצוי בכל אחד ואחד מאיתנו. כל מי שמדבר על הקיום האנושי במונחים של כוח, יעילות ו"יעוד היסטורי" מפיץ את המגיפה, הוא למעשה רוצח בכוח או בפועל, משום שאם בעיית האדם מתדרדרת לאיזשהו "יעוד היסטורי", למעשה אין האדם אלא חומר (אובייקט) בידי ההיסטוריה וכל אחד רשאי לעשות בו כרצונו.

 

דבר נוסף שלמדנו הוא שאין אנו יכולים לקבל שום השקפה אופטימיסטית בקשר לקיום האנושי, שום  happy ending"". אבל אם לדעתנו אופטימיות משמעה טיפשות, אחרי מלחמת העולם השנייה אנו יודעים בוודאות שפסיביות בקשר ליכולת הפעולה, לאי התערבות של אדם הצופה בעוול המתרחש בקרב בני אדם אחרים, היא פחדנות.

אנו מתנגדים לטרור, לאלימות, מפני שהם מכריחים אותנו לבחור בין לרצוח או להירצח. האלימות איננה מאפשרת שום קומוניקציה אמיתית בין בני-אדם, ומשום כך אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם".

 

סוציאל דמוקרטים יקרים (גם כאלה שלגביהם אני נמצא כעת מעבר לקו האדום שרשמו), הניחו דברים אלה של אלבר קאמי על לוח לבבכם והרהרו בהם בשכבכם ובקומכם ובלכתכם בדרך. כי אי אפשר באמת להיות סוציאל דמוקרט ובה בעת לא להיות גם הומניסט.

ועכשיו בואו וציירו את "הקו האדום" שלכם איפה שיבוא לכם...

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
24/11/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו