עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התאגדות מוניציפלית בקיבוצים ובמרחב הכפרי - דוגמת קיבוץ מפלסים

התאגדות מוניציפלית בקיבוצים ובמרחב הכפרי

על האגודה השיתופית המוניציפלית, ככלי משפט/ארגוני לניהול וקיום מוצלח של החיים בקיבוצים לעת הרחבה, וביישוב הכפרי בכלל. מפלסים כמקרה בוחן

 

מאת אלדד שלם - 16.11.2008

 

הקדמה - התאגדות מוניציפלית – הסבר ראשוני

 

המרחב הכפרי בישראל עובר בשני העשורים האחרונים תהליך של הרחבה וצמיחה דמוגרפית משמעותית ביותר. בחלק מהקיבוצים, ובמיוחד בקיבוצי המרכז תהליך זה נעשה באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ. בראייה "קיבוצית" זהו המודל המועדף. יחד עם זאת בקיבוצים רבים – במיוחד בפריפריה, כמו גם במרבית המושבים – בחרו ללכת בכיוון ההרחבה על ידי בניית שכונה קהילתית. הרחבה שכזו יוצרת בעיה של אופן הניהול וההתאגדות של היישוב המורחב שכלולים בו הן חברי הקיבוץ/המושב הישן והן תושבי השכונה החדשים.

 

האגודה השיתופית המוניציפלית הנה מבנה משפטי/ארגוני בו כל התושבים ביישוב הכפרי שעובר תהליך של צמיחה דמוגרפית חיצונית – הuותיקים והחדשים, חברי האגודה החקלאית (המושב או הקיבוץ) והדיירים הקבועים ביישוב - כולם הופכים חברים באגודה חדשה שמופקדת על ניהול החיים המוניציפליים/קהילתיים. (בפועל בשטח, הכלל הזה לא חל תמיד על התושבים ביישוב הישן - עובדה שיוצרת בעיות כפי שיוצג בהמשך. יש אגודות שבהן נקבע מעמד של "תושב קבע" עבור תושבים שמתגוררים ברשות האגודה פרקי זמן ארוכים ביישוב וניתנה להם אפשרות להיות חברים באגודה המוניציפלית. פתרון זה נפוץ יותר ביישובים דתיים שם הקהילה היא העיקר).

 

.מבנה כזה כפוף לחוקי האגודות השיתופיות ויחסי הגומלין בין התושבים השונים מוסדרים במסגרת תקנון האגודה. חלופה זו עומדת כנגד האפשרות לפיה הניהול המוניציפלי ביישוב מעורב שכזה נעשה באמצעות הוועד המקומי המוניציפלי, בו כל אדם עומד בפני עצמו אל מול הרשות המקומית והיחסים בין התושבים של היישוב נעשים במסגרת החקיקה המוניציפלית ותקנות המועצה האזורית.

 

כבר בפתח הדברים ברצוני.לטעון שלמבנה של האגודה השיתופית, בהיותו מבוסס על שוויון מעמד מלא בין כל המתגוררים בחצר הקיבוץ או היישוב, שלושה יתרונות מרכזיים בהשוואה לחלופה הניצבת כנגדו:

א. הוא מאפשר ניהול דמוקרטי יותר של היישוב.

ב. הוא נותן כלים מוצלחים יותר לעיצוב ההרכב האנושי של היישוב.

ג. הוא מספק.כלים לניהול כלכלי יותר נכון של התשתיות והרכוש הקהילתיים/מוניציפליים.

 

בתור שכזה היה מקום לנסות ולעודד הרחבת יישובים באמצעותו. למרבה הצער, התנועה הקיבוצית לא השכילה (וכשלה) בעשור האחרון להוביל את המהלך ברמה התנועתית וברמה הפוליטית מול משרד הפנים והמינהל. כיום, על אף יתרונותיו המובהקים של מודל זה, דומה שהרכבת כבר נסעה בחלק ניכר מהמקומות ויש קושי גדול בהרבה בהנחלתו. יחד עם זאת – דומה שיש עדין מקום בקיבוצים וביישובים כפריים אחרים שטרם עלו על רכבת ההרחבות לשקול את צעדיהם נוכח לקחים אלה. בראייה אופטימית במיוחד.- ייתכן שבמאמץ משותף עם יתר התנועות ההתיישבותיות ניתן יהיה להחזיר את הרכבת תחנה אחת לאחור.

 

את הטענות הללו אנסה להציג ולהסביר מכאן ואילך -


מבוא

כאמור - מטרת מסמך זה הנה להציג באופן רחב את סוגיית האגודה השיתופית המוניציפלית ולבחון את היתכנותו של כלי משפט/ארגוני זה לניהול וקיום מוצלח של החיים בקיבוצים לעת הרחבה - בפרט, וביישוב הכפרי בישראל – בכלל. נקודת המוצא לכתיבתו הנה השקפה אסטרטגית/ערכית לפיה שיתוף פעולה ממוסד הוא הדרך הנכונה לקיום חיים אנושיים גם בעת הזו. יחד עם זאת, ייעשה כאן ניסיון לבחון באופן רחב ופתוח את הסוגיה ולתת תשובה מאוזנת ככל האפשר לשאלה זו.

ניסיון זה ייעשה דרך הצגה רחבה מפורטת של המקרה של קיבוץ מפלסים בו הונהג המודל הזה כבר לפני כעשור והלקחים ממקרה זה יאפשרו הארה של היתרונות ואולי גם המגבלות של המודל הזה.

 

כפי שניתן להבין, הנושא נמצא על סדר היום כבר עשור, אך נותר למרבה צער נחלתם של עורכי דין ויודעי חן בלבד. לפיכך - קהל היעד של מסמך זה הוא קודם כל האנשים מהשורה ביישובים השונים, אך בפועל הדברים מכוונים גם להנהגות הקיבוצים, התנועות והמועצות האזוריות – בתקווה שהדיון הפשוט בנושא יעורר את הטיפול המערכתי והפוליטי סביבו – ויסייעו אגב כך בקידום התפוצה של המודל.

 

סיפור המקרה של מפלסים

 

א. הקמת האגודה

 

הסיפור של מפלסים מתחיל בקשיים גדולים – כלכליים ודמוגרפיים - אותם חווה הקיבוץ בסוף שנות ה-90. מהלך בלימה וייצוב שהובילה הנהגת הקיבוץ באותן שנים התבסס על שלושה מרכיבים עיקריים:

                                 א.         יצירת קשר בין התקציב לבין המשכורת והוותק.

                                 ב.         יצירת ביטחון סוציאלי.

                                  ג.         הרחבה וצמיחה דמוגרפית בכל דרך.

המוטו שהנחה את מובילי התהליך היה הובלת שינוי שיהיה "הכי מרחיק לכת שניתן לקבל אותו בקונצנזוס". בסופו של דבר, בהיבטים הקיבוצים של התהליך, נבחר מודל שינוי דיפרנציאלי רך ביותר. והקיבוץ מוגדר עד היום כקיבוץ שיתופי. דומה שמרכיב זה של קיום דיאלוג אמיתי וחיפוש הבנות והסכמות בין כל שותפי התהליך ניצב גם בבסיסו של מודל הקליטה וההרחבה הדמוגרפית שגובש במסגרתו ובו עיקר ענייננו כאן. ליסוד זה נלווה גם הצורך הגדול של הקיבוץ בקבלת הנקלטים שנבע מהקשיים שהוזכרו לעיל.

הבסיס למהלך הצמיחה הדמוגרפית היה תכנון והקמה של שכונה צמודה לקיבוץ, שנועדה לתת לקיבוץ שלוש תפוקות עיקריות:

-          דמוגרפיה.

-          אחזקה שוטפת של השירותים הקהילתיים.

-          תוספת כסף למערכת הקיבוצית.

 

לדברי אלון שוסטר, כיום ראש המועצה האזורית שער הנגב ומזכיר הקיבוץ בעת ההיא, בפני הקיבוץ ניצבו למעשה שלוש חלופות להגדרת הסטאטוס של המצטרפים החדשים לשכונה:

חיסרון עיקרי

יתרון עיקרי

 

חשש שאנשים לא ירצו להיות חברי קיבוץ.

חשש מהשתלטות "עוינת" על נכסי הקיבוץ, דרך החברות המשותפת באסיפת האגודה.

אגודה אחת

 

סינון הנקלטים

  1. שני סטאטוסים של חברים בקיבוץ

חוסר בהירות משפטית לגבי אופן התפקוד המוניציפלי.

שוויון מעמד קהילתי בין החדשים לחברי הקיבוץ.

 

סינון הנקלטים

  1. אגודה קהילתית

ניהול בעל מאפיינים של דמוקרטיה יותר ייצוגית-סיעתית ופחות משתפת.

 

על אף שוויון המעמד המוניציפלי נותרת שונות במעמד הקהילתי בין חבר הקיבוץ לבין התושב.

 

קושי בסינון תושבים.

תפקוד מוניציפלי התואם את החקיקה החדשה.

 

שוויון מעמד מוניציפלי.בין כל שלושת מרכיבי הקיבוץ – חברי קיבוץ, שוכרי דירות ותושבי השכונה.

  1. ועד מקומי

 

לפיכך, מודל הקליטה שנבחר של הקמת האגודה הקהילתית היה כזה שניסה ליצור בסיס שוויוני ככל האפשר בין חברי הקיבוץ לבין התושבים שהצטרפו לשכונה הקהילתית שתוכננה כבסיס להרחבה הדמוגרפית..ככלל – אחד העקרונות המרכזיים שעמד לנגד עיני מובילי המהלך היה ליצור תחושה של שותפות ואחריות משותפת לגורל היישוב בין חברי הקיבוץ הקולט לבין המצטרפים החדשים..הכוונה הייתה להגיע לכך שהפיצול בתוך היישוב אינו סביב שאלת המעמד – חבר קיבוץ או תושב שכונה. לשם כך נדרשה מנהיגות שמכירה, כאמור, בצורך לדבר ולהקשיב לכולם בכל שלבי התהליך. עוד נדרשו נכונות גדולה של חברי הקיבוץ לויתורים שונים – שהושגה נוכח תחושת ההכרח בה היה מצוי הקיבוץ ונכונות גבוהה של המצטרפים לקחת אחריות –.הרבה בזכות ההרכב האנושי של המצטרפים. ייתכן שהעובדה שרבים מהם הם אנשי חינוך או בני הקיבוץ שבחרו לעזוב את הקיבוץ אך להישאר קשורים למקום.

 

על פי מודל האגודה הקהילתית, שנבחר גם בעידודו של רשם האגודות, ושהובל מבחינה משפטית על ידי עו"ד אילנה שפרלינג, החוזה מחייב את רוכש הבית בשכונת ההרחבה להיות חבר גם באגודה הקהילתית. בעת מכירת הבית נדרש אישור של האגודה לכך שמקבלים את הרוכש לחברות. בעת השכרת הבית – גם הדייר צריך לעבור אישור תושבות על ידי ועד האגודה. בעת הקמת האגודה החדשה נותרה בעיה לא פתורה של התושבים הקבועים שהתגוררו בתוך הקיבוץ.

 

לדברי אודי צורי – יו"ר האגודה הראשון - נושא זה עדין לא פתור. כיום, לפי התקנון הם אינם חברי אגודה. זהו מוקש שעלול להתפוצץ (מיסוי ללא ייצוג לא יכול להחזיק לאורך זמן רב)..לדבריו, בעבר,.עמדו כמעט בפני סכנת פיצוץ כזו (תושב שהתלונן על כך ודרש ייצוג).ואפילו עבדו עם אילנה על שינוי התקנון.שיאפשר לכאלו ששוכרים דירה.להתקבל לאגודה, תוך מגבלה של מינימום זמן כלשהו של מגורים ביישוב, על מנת למנוע מצב שבו כל סטודנט או מי ששוכר דירה לזמן קצר יכול להשפיע על עתיד היישוב. בסופו של דבר הרעש שכך ונמנעו מלשנות את התקנון,.אבל זו פצצת זמן שמתקתקת...

אלון שוסטר מרחיב בהקשר לכך שגם התכנון האדריכלי תמך בתזה הזו – זאת לאחר שנשללו שתי חלופות:

  • "הגולגולת המנותקת": שכונה קרובה, אך לא צמודה לקיבוץ.
  • "ההשקה": קו מגע קטן, שמאפשר לחיות קרוב אבל לא להתערב זה בזה.

הוחלט על פרוגרמת "קליפות הבצל": הקיבוץ, כמו יישובים עירונים, נבנה היסטורית מהמרכז כלפי חוץ, על די הגדלת המרחק בין ליבת היישוב בו המוסדות הקהילתיים לבין בתי המגורים החדשים. השכונה נתפסת בהקשר זה, תכנונית, כשכונה (גדולה מאוד) של אותו יישוב, עם אותו קונספט של שימוש במבני הציבור. זה מהווה קונספט בסיסי בתב"ע, שלא מאפשרת הקמת מבני ציבור בשטח השכונה (אלא רק שצ"פים לנוי ומשחק), בדיוק במטרה להישען על שטחי הציבור.ומבני הציבור של היישוב הקיים.

 

ב. הניהול השוטף

במפלסים כיום כ-200 בתי אב. מתוכם כשליש הם בשכונה הקהילתית, עוד כשליש הם חברי קיבוץ והיתר הם תושבים בתוך הקיבוץ הישן (חלקם שוכרי דירות קבועים וחלקם סטודנטים). ברמה הפורמאלית, מזכירות הקיבוץ עדיין מתפקדת פורמאלית כוועד המקומי על בסיס עיקרון זהות הועדים (בספירה האחרונה היו עדין 50% חברי קיבוץ – יחס שאפשר זאת). עם השתנות היחסים יצטרכו להגיע ל-80%.מתושבי היישוב שיהיו חברים באגודה הקהילתית – יחס שיאפשר יצירת זהות ועדים מול האגודה הקהילתית. (קרי.- ועד האגודה הקהילתית יוכר גם כוועד המקומי על ידי המועצה. נושא זה שנוי במחלוקת ויש יועצים משפטיים שיטענו שאפשרות זו אינה קיימת).

 

בכל אופן, במפלסים כבר היום, ועד האגודה הקהילתית משמש,דה-פקטו, כוועד מקומי. כל עוד ישמרו היחסים הטובים בין ועד האגודה להנהלת הקיבוץ, מציאות עדינה זו תוכל להמשיך ולייצר לתושבי מפלסים מסגרת עבודה שזוכה ב"טוב מכל העולמות"

 

תפקיד האגודה הוא לנהל את כל העניינים המוניציפליים + פעילויות וולונטריות. הניהול השוטף של האגודה מצוי ביד ועד האגודה שנבחר אחת לשנתיים, כאשר מתוך הוועד נבחר יו"ר לאגודה. הועד כפוף לכללי הניהול של האגודות השיתופיות המחייבים קיום אסיפות כלליות מספר פעמים בשנה – מצב שמחייב קבלת החלטות המשתפת באופן סדיר ושוטף את כל החברים באגודה..על פי התקנון שנקבע, בוועד האגודה חייבים להיות לפחות חבר קיבוץ אחר ואחד של השכונה וכן ישנו נציג אחד שממונה על ידי הקיבוץ..תקציב הוועד בנוי על דמי חברות באגודה וכן על החזרי הארנונה מהמועצה.

 

ועד האגודה מעסיק."מנהל קהילה" שעוסק בניהול השוטף של חיי הקהילה. לתחושתם של גיורא שמי (שמיל) מנהל הקהילה ושל רמי קופרשטיין – יו"ר ועד האגודה הקהילתית, הוועד משמש ככתובת לבעיות היום יום של החברים יותר מאשר מזכירות הקיבוץ. יחד עם זאת,לאור התרשמות שטחית תוך כדי ביקור במשרדה של יהודית צמיר – מזכירת הקיבוץ, מזכירות הקיבוץ משמשת עדיין כמקום שפותר לא מעט בעיות לחברים ובוודאי ככזה שדואג לאינטרסים של חברי הקיבוץ בממשק שמול ועד האגודה, בעיקר בהיבטים של צבירת זכויות פנסיה, המשך התפעול הכלכלי של המשק ושל הפעילויות שנותרו בידי הקיבוץ (חדר האוכל, הסיעוד ועוד).

 

במפלסים, הקיבוץ מעביר, בהסכם מפורט, את שטחי הציבור וכן חלק ניכר מהנכסים הצרכניים ובכלל זה בריכת השחייה, בתי הילדים וכו' - לתפעול ועד האגודה ולאחריותו המלאה, בעלות אפסית. לקיבוץ שמורה הזכות להחזיר לעצמו את הניהול של הנכסים הללו בהודעה מראש של תקופה מוסכמת - אם האגודה לא תנהל את השטחים והמבנים באופן ראוי..מאידך החוזה אינו מאפשר לבעלי הקרקע (הקיבוץ) להותיר את תושבי מפלסים האחרים ללא שטחי ציבור מתאימים לצורכי הקהילה. מודל זה טומן בחובו לא מעט מוקשים – לדוגמא נושא הטיפול בתשתיות שנמצאות בשטח "הקיבוץ הישן" – לא ברור לחלוטין האם הן באחריות הקיבוץ או באחריות הוועד. נדרשת רגישות רבה בטיפול בסוגיות אלה. ישנן גם שאלות הקשורות לשאיפתו של הקיבוץ לקיים פעילות עסקית בשטחים העסקיים שלו שנושקים לשטחים הקהילתיים ויוצרים קשיים סביבתיים אגב כך – בנושאים אלה נראה הצליחו להגיע להבנות יציבות יחסית. (יחד עם זאת, דומה שסוגיה זו נותרה קריטית שכן כרגע לא נראה פיתרון למצב.בו למשל יום אחד יתפוצץ צינור ביוב בחצר הקיבוץ ועלות התיקון תהיה משהו כמו 150 אלף ש"ח. לאגודה אין מקורות ולא ניתן יהיה להשית את העלות על התושבים..לדברי אודי צורי חייבים למצוא לבעיה זו פיתרון ברמה הלאומית של סיוע לחידוש תשתיות – אחרת מתי שהוא הפצצה הזו תתפוצץ).

 

ככלל - הניהול השוטף של כל הסוגיות הללו נעשה תוך ניסיון מרבי לשמירת שותפות מלאה ואיזון.בחובות ובזכויות בין שלושת הקבוצות העיקריות – חברי הקיבוץ, תושבי השכונה ושוכרי הדירות. בהמשך לרוח שאפיינה את הקמת השכונה והובילה לבחירת המודל הנהוג במקום, האיזון הזה נתפס בעיני ועד האגודה ובעיני הקיבוץ כקדוש ושהשמירה עליו היא שמונעת מהמוקשים שישנם להתפוצץ. גם חברי הקיבוץ שהם פרמטר מאוד חשוב בסיפור הזה, הבינו את הצורך בראיית התושבים כחלק מקהילה משותפת. ייתכן מאוד שהדבר נובע מנקודת הפתיחה הבעייתית בה נכנס הקיבוץ לתהליך. באופן פרדוקסאלי – חולשתו של הקיבוץ אפשרה את המודל השוויוני הזה והפכה למקור עוצמתו.

 

בתחום הטיפול בקליטה החדשה, קיימת אכן ועדת קליטה, אך נראה לא ברור אם השפעתה גדולה יותר מהתהליכים הלא פורמאליים שכן לדברי רמי קופרשטיין,."צריך להיות ממש קרימינאלי כדי לא להתקבל". בפועל מה שמשפיע לדבריו על דפוסי הקליטה לא פחות מהתהליך הפורמאלי הוא רוח המקום. האווירה והאיכות שנוצרה גורמת לאנשים שמחפשים דברים דומים להתקבל – לפעמים גם במודל של חבר מביא חבר.

 

בסיכומו של דבר ניתן לומר שהתחושה שמלווה את המקום כיום – עשר שנים לאחר שהחל תהליך הצמיחה הדמוגרפית – היא של הצלחה. יותר מכך, ביישובים שכנים שגם הם נכנסו לתהליך הצמיחה הדמוגרפית במקביל, ובחלקם נקודת פתיחה טובה בהרבה, רמת החיכוכים שבין החדשים לותיקים נראית גבוהה בהרבה וגם לא נוצרה אותה לכידות קהילתית המאפיינת את המקרה של מפלסים.

 

בעיני אודי צורי, סוד ההצלחה של תהליך שילוב התושבים היה, מעבר להרכב האנושי, בפתיחות המוחלטת של התהליך הדמוקרטי..בניגוד ליישובים אחרים, אין הבטחת רוב לחברי הקיבוץ וכבר מהבחירות הראשונות היה ייצוג כמעט שווה (בבחירות חופשיות ולא מתוך שריון). הדבר ייצר תחושה של שותפות ולא של כפייה. האתגר הגדול הוא להשיג ייצוג הוגן בבחירות. הדבר הושג בעיקר על ידי שכנוע אנשים טובים וראויים להציג מועמדות לוועד,.מה שגרם לכולם להתייחס באופן ענייני לשמות ולא למגזר אותם הם מייצגים. פרמטר חשוב נוסף להצלחה בבניית המרקם הקהילתי.טמון לדבריו בקצב אכלוס השכונה. כפי שעולה גם מניסיונם של יישובים אחרים, אכלוס מהיר מדי הוא פוטנציאל לפיצוץ (עיין ערך גשר הזיו). במפלסים גורמים חיצוניים (המצב הביטחוני).מיתנו את האכלוס ואפשרו בנייה טובה של קהילה.

 

ג. דגשים יישומיים לאור תהליך מפלסים

משיחה עם עודד פלוט- רכז היחידה האסטרטגית של מ.א שער הנגב - עולים מספר דגשים להבטחת תהליך של שילוב מוצלח בין הקיבוץ לאגודה:

1.      חשוב מאוד ליצור איזון בין אוכלוסיית החברים לאוכלוסיית התושבים. לשם כך רצוי להבטיח ש:

    • בבחירות לוועד האגודה כולם יבחרו את כולם.
    • יו"ר הועד יהיה מהשכונה – כאיזון לכוחו הרב של הקיבוץ במערכת

o       מועד הפעלת האגודה יהיה כאשר ישנה כבר מסה קריטית של משפחות שמבטיחה איזון (בשלב המעבר תקבלנה המשפחות שירותים מוניציפליים מהקיבוץ)

  1. נושא החינוך הוא קריטי לכל תהליך הקליטה ולכן יש ליצור מצב בו הוא.מנוהל על ידי האגודה ולייצר את התהליך ההדרגתי הנכון שיביא לכך.

3.      יש חשיבות גדולה.לכך.שהקבוצה הראשונה של התושבים החדשים תהיה עם יחס חם לקיבוץ ומאפייניו ושלא תהווה איום על הקיבוץ – כך שניתן יהיה ליצור אוירה ודפוסי עבודה של שיתוף פעולה ואמון הדדי.

4.      עדיף לתכנן תהליך גידול הדרגתי של השכונה כך שהחדשים שבאים ישתלבו ויטמיעו את דפוס היחסים המבוסס על אמון ופתיחות הדדית.

5.      יש למצוא פתרון סביר לסוגיית התושבים המתגוררים בתוך הקיבוץ – נראה שהמודל של נציגות בלתי פורמאלית באמצעות משקיפים בוועד האגודה יכול לתת לכך מענה.

 

        א.        דיון

המקרה של מפלסים הוא ייחודי. ככזה, אין הוא מהווה ראיה חותכת ליתרונות או לחולשות.הגלומים במודל האגודה הקהילתית. יחד עם זאת, דומה שמסיפור המקרה צצים מספר לקחים אותם ננסה להכליל לאורו – במיוחד בהשוואה לחלופה העיקרי שניצבת מנגד והיא החלופה של הוועד המקומי המוניציפלי:

 

        ב.        יתרונות המודל האגודתי

·        ההיבט הדמוקרטי

המודל – בהיות כפוף לכללי הניהול של אגודה שיתופית מחייב ניהול הרבה יותר דמוקרטי ומשתף של החיים הקהילתיים. כזכור – ועד מקומי נבחר לחמש שנים ומרגע בחירתו אין הוא מחויב פורמאלית במאומה לקהל שבחר אותו. אין חובה בכינוס אסיפת תושבים וחובת הדיווח התקציבית היא רק כלפי מעלה – למועצה האזורית. נוהל דמוקרטי זה ובנוסף לכך – שוויון המעמד הפורמאלי בו מצויים כל הקבוצות המתגוררות.בחצר הקיבוץ (כולם חברי אותה אגודה) מספקים מסד מוצלח בהרבה לפיתרון קונפליקטים בתוך הקיבוץ ובמניעת היווצרותם.

 

  • ההיבט של עיצוב הרכב האוכלוסייה

קיומה של זיקה הכרחית בין החברות באגודה לבין הזכות לרכוש בית מהווה כלי משמעותי בידי היישוב בבואו לבחור את החברים המצטרפים אליו. גם אם במפלסים העדויות אינן חד משמעיות בכיוון זה, הרי שבהשוואה למודל של שכונה קהילתית רגילה, שאינה מתואגדת, ישנו בידי היישוב כלי משמעותי שניתן להשתמש בו. הניסיון מלמד שביישובים רבים שאין בהם אגודה שכזו, יכולתו של היישוב להשפיע על אפיוני המצטרפים אליו שואפת לאפס.

 

  • היבט תחזוקת התשתיות

כיום ידוע בכל רחבי המרחב הכפרי שבחלק ניכר של היישובים הכפריים הוותיקים ישנה קריסה של התשתיות. המודל של הועד המקומי המוניציפלי מאפשר בשוטף גביית ארנונה בלבד וכן גביית היטלים במקרים ספציפיים בלבד במרבית המקרים היקפי גביה אלה אינם מספיקים לשימור החזות והתפקוד של היישוב. הנושא הופך בעייתי במיוחד בקיבוצים כאשר מחברים לחלק הישן של הקיבוץ חלק חדש בו מטבע הדברים התשתיות במצב טוב יותר – הפערים שעלולים להיווצר במצב זה עלולים להיות קשים מנשוא (יש בכך הרחבה לסוגיית הקונפליקטים המופיעה בסעיף הקודם) המודל של האגודה הקהילתית מאפשר גביית דמי חבר בהיקף שנחוץ לתחזוקת היישוב. בהקשר לכך – מודל האגודה הקהילתית הופך את כל התושבים ביישוב לשווי חובות וזכויות בהיבט הכלכלי של החיים בו. מכולם נגבה אותו סכום וכולם משלמים באופן זהה על השירותים הניתנים על ידי היישוב. נושא זה מקבל משנה תוקף כאשר חלק מהתשתיות נבנו על ידי אגודה החקלאית (הקיבוץ). העברת כל הנכסים הללו לידי האגודה הקהילתית מאפשרת ויוצרת את תחושת השוויון והשותפות החיונית כל כך לכינונם של חיים בריאים בקיבוץ המתחדש. (מניעת קונפליקטים כבר אמרנו?)

 

במאמר מוסגר ניתן לומר שבמודל אידיאלי היה מקום לכך שבקיבוץ צומח – החברים החדשים יקנו את חלקם בתשתיות ובנכסים הצרכניים המשותפים בכסף – בהתאם לשוויים הכלכלי ויהפכו לחברים שווי זכויות לחלוטין בחלק הצרכני של היישוב. התשלום בגין הבית יחולק לשני חלקים – האחד לקבלן שבונה אותו והשני ליישוב כדמי כניסה לאגודה הקהילתית. באופן זה – חבר חדש שקונה בית מחבר ותיק משלם חלק מהכסף ישירות לחבר המוכר וחלק שני לאגודה שמחזירה על ידי כך את דמי הכניסה לחבר שעוזב. למרבה הצער, תשלום מעין זה אינו מתאפשר כיום בגלל תקנות המנהל. לפי כך, החלופה שאומצה במפלסים היא ש"נכס אוכל" מועבר בשקל לידי האגודה שמפעילה אותו לרווחת הציבור כולו. נכס צרכני מניב מהווה כאן בעיה -.או שהוא מוחזר לאגודה החקלאית, בתנאי שהיא מפעילה אותו במחיר אחיד לכולם, או שהוא מועבר לידי יזם עסקי שמשלם דמי שימוש לאגודה זו. פתרון זה מהווה פתרון ביניים שמאפשר תפקוד בטווח הקצר. הרשאת שימוש זו יוצרת בעיות אחרות. למשל – מי משקיע בשיפור הנכסים? אם הנכס הוא של הקיבוץ הרי הקיבוץ צריך להשקיע. אם האגודה הקהילתית משקיעה היא תרצה הבטחה לזכות שימוש ארוכת טווח או העברת הזכויות אליה.

 

בכל אופן, אין ספק שכאשר נעשית הרחבה ביישוב בו התשתיות מצויות בקריסה נוצרת, כמו במפלסים, בעיה חמורה. לפי כך, נראה שבכל מקרה כדאי שערך התשתיות והנכסים הצרכניים.ומצבם הפיזי יעמדו על סדר היום כבר בעת הקמת האגודה על מנת להימנע מאיומים בטווח הארוך.

 

         ג.         קשיים במודל

  • ההיבט התחיקתי

אחד הקשים המרכזיים סביב המודל הוא שהחקיקה של משרד הפנים הלכה בכיוון אחר והפכה את הוועד המקומי המוניציפלי לאורגן הניהולי הבלעדי. מצב זה מכביד מאוד על יכולת התפקוד של אגודה שכזו ונדרשת נכונות וגמישות של המועצה האזורית על מנת לאפשר את פעילות האגודה כגוף בעל סמכויות ניהוליות. לשאלה האם ניתן לתקן משהו בהקשר הזה נידרש בפרק העוסק במהלכים הנדרשים ברמה התנועתית והפוליטית.

 

  • ההיתכנות הכלכלית

תפקודה הכלכלי של האגודה מבוסס, כפי שתואר במקרה של מפלסים, גם על גביית דמי חבר באגודה. כזכור גביה זו, מעבר למסי הועד המקומי, היא שמאפשרת את תחזוקת התשתיות ואת קיומם של שירותים קהילתיים שרוב החברים מעוניינים בהם. יחד עם זאת, עלולים להיווצר קשיי גביה מסרבנים אשר כללי הטיפול שמקנות תקנות האגודה ודיני החוזים המגבים אותם, עלולים להיות בלתי מספיקים בהקשר לכך. קשיי גביה כאלה – אם הם הופכים נחלת חלק גדול של החברים – מערערים את קיומה הכלכלי של האגודה ומאיימים על היתכנות המודל כולו.גם ברמה החברתית.

לכך מתקשרת גם סוגיית התשתיות שהוזכרה לעיל שמסבכת את התמונה כאשר יש בסיס לאי הסכמה מובנה בעת העדר שוויון באחריות למצבן ולעלויות תחזוקתן.

 

  • היבט המנהיגות

כפי שעולה מהסעיף שלעיל – תפקודה המוצלח של האגודה תלוי במידה רבה בקיומה של מנהיגות קהילתית חזקה. מעבר להיבט הכלכלי שכבר הוסבר (מנהיגות חזקה עשויה למנוע היווצרותן של בעיות גביה), ביישוב הצומח דמוגרפית ושיש בו שילוב אוכלוסיות, נדרשת מידה רבה מאוד של יצירתיות, הקשבה ונחישות בהובלת התהליך – כפי עולה באופן הבהיר ביותר מהמקרה של מפלסים. קיומה של מנהיגות כזו אינו דבר מובן מאליו ויש לעסוק רבות בטיפוחה ביישובים כאלה. יחד עם זאת – במידה והמנהיגות אינה צומחת אזי יש חשש שהמודל כולו ייקלע לקשיים. בהקשר לכך ניתן לצטט את עו"ד אילנה שפרלינג שליוותה את הקמת המודל של מפלסים האומרת שהמודל אינו ערובה להצלחת התהליך החברתי הכרוך בצמיחה הדמוגרפית של הקיבוץ.

 

         ד.        יישומים אפשריים של המודל מחוץ למעגל הקיבוצי

מהצגת החוזקות והחולשות שהוצגו עד כאן עולה בעצם שגם אם נשמיט את המילה קיבוץ בכל מקום בו היא מתייחסת למקום ולא לאגודה החקלאית הרי שהדברים שומרים על משמעותם ועל תוקפם. עו"ד שפרלינג.מרחיבה ואומרת בהקשר לכך שמודל האגודה הקהילתית מספק כלים משפטיים טובים לפתרון מחלוקות בתוך היישוב. כשאין אגודה כזו הקונפליקטים הטבעיים עלולים להחריף מאוד. הדברים נראים.נכונים הן ליישוב קיבוצי והן ליישוב מושבי ואפילו ליישוב קהילתי שעובר תהליכי צמיחה או שיש בו תחלופה של אנשים לאורך הזמן. אנו יודעים היום שכל היישובים הללו מתמודדים עם סוגיות הקשורות בתחזוקת הנכסים הצרכניים והתשתיות, בבקרה על הקליטה ובדמוקרטיה של ההחלטות בתוכם. דומה שהמודל של ועד המקומי אינו נותן כלים טובים מספיק להתמודדויות אלו ודווקא הנחלתו והפצתו של מודל האגודה הקהילתית.עשויים לספק להם את הכלים הנדרשים – בתנאי שמצליחים לייצר בהם את המנהיגות הנדרשת.

 

        ה.        מהלכים נדרשים ברמה התנועתית/פוליטית

כפי שניסינו לטעון עד כאן, למודל של אגודה הקהילתית יתרונות מובהקים על פני המודל של ועד מקומי מוניציפלי. יותר מכך, בראיה ערכית/אסטרטגית הוא מהווה המשך וחיזוק של לפחות חלק מהיסודות שניצבו בבסיס קיומו של הקיבוץ לאורך שנים. שני ההיבטים הללו תומכים בצורך התנועתי בקידומו של הרעיון הן ברמה של הכשרת הלבבות והסברה, הן ברמה של העברת הידע מקיבוץ לקיבוץ והן ברמה של הסרת מכשולים חוקתיים ובירוקרטים.

 

בפועל, מהלכים אלה צריכים היו להיעשות לפני כעשור – בעת שהחלו המהלכים לקראת בניית הרחבות קהילתיות בקיבוצים. לדברי אילנה שפרלינג, כיום הרכבת כבר נסעה בחלק ניכר מהקיבוצים וקשה מאוד להשיבה לאחור. יחד עם זאת, בראיה אופטימית, נוכח המצב הקונפליקטואלי המתפתח בקיבוצים בין סוגי האוכלוסיות השונים ונוכח הצורך ההולך וגובר בפיתוח מודלים כאלה גם במושבים וביישובים קהילתיים ותיקים, ייתכן שתוך שילוב ידיים עם כוחות בתוך תנועת המושבים שהחלו מכירים בצורך זה, ניתן לנסות ולהסיר גם כיום את המכשולים החוקתיים – בעיקר מול משרד הפנים ומול המועצות האזוריות, כדי למצוא דרך בה, בתנאים מסוימים, המועצות האזוריות תחלנה את עיקרון זהות הוועדים גם מול ועד האגודה הקהילתית.

 

 שמעון קרן צבי,.גזבר מ.א. שער הנגב, רואה במהלך זה תנאי הכרחי להמשך היישום של המודל. גם לדברי עו"ד לימור הלל שעוסקת אף היא בתחום זה, המצב בשטח ממש מחייב את המהלכים הללו – שכן בלעדיו הופך הניהול של יישוב, ובמיוחד של יישוב שכבר הוקמה בו אגודה קהילתית, למשימה כמעט בלתי אפשרית מבחינה משפטית.

 

בהקשר לכך יש להרחיב שביישובים אלה קיימת סכנה גדולה בהיפרדות הוועד המקומי ממזכירות הקיבוץ ואי חיבורו להנהלת האגודה הקהילתית. במצב זה ייווצרו באותם יישובים 3 גופי ניהול, 4 יחידות מייצגות את היישוב, ו 5-7 אנשים שמייצגים את היישוב:

1.      הקיבוץ, בראשו יו"ר ועד האגודה של הקיבוץ. גם כאן, העסק מסתבך כשיש מנהל קהילה/מזכיר חיצוני/ים. במקרה זה יש יו"ר פנימי ומנהל בפועל חיצוני.

2.      האגודה הקהילתית, בראשה יו"ר ועד הנהלת האגודה. בשוטף – מנהל האגודה.

3.      ועד האגודה, בראשו יו"ר הוועד. תיאורטית, גם כאן יכול להתמנות מנהל לפעילות הועד.

4.      נציג הקיבוץ במועצה האזורית, שיכול במקרים לא מופרכים להיות לעומתי ל(חלק מ) המוסדות האחרים..

על התנועות ושאר הגופים המיצגים לחדד סכנה זו מול מוסדות החקיקה במדינה.

 

במקביל מתבקש מהלך הסברה רחב שיבהיר את המשמעויות של מהלך שכזה ויביא לכך שהקיבוצים שעומדים בפני מהלכים של הרחבה (ואולי גם חלק מאלה שכבר החלו לצעוד בדרך זו) ישקלו את צעדיהם באופן מאוזן יותר. מסמך זה מתיימר להוות נקודת ציון מסוימת בדרך לכך.

יתכן שניתן, תוך הצגת אלמנט השותפות והשוויון, לשכנע גם את המינהל שתשלום בגין הנכסים הצרכניים אינו כרוך ברכישת זכויות בקרקע ולכן ניתן להתיר אותו תחת מגבלות מסוימות (למשל – בכפוף להערכת שמאי אודות שוווי התשתיות והנכסים הצרכניים ובכפוף להיתכנות השיווקית של מהלך כזה).

 

4.    סיכום

 

לסיכום לא נותר אלא לחזור ולומר את שנאמר בפתיח – שלמודל של האגודה הקהילתית יש.יתרונות מובהקים בהיבטים רבים של ניהול היישוב/הקיבוץ העובר תהליך של הרחבה וצמיחה דמוגרפית שלא באמצעות קליטה ישירה לקיבוץ. ההיבטים העיקריים בהם באים יתרונות אלה לידי ביטוי הנם:

o        ניהול דמוקרטי יותר של היישוב

o        שליטה טובה יותר בהרכב האנושי של היישוב

o        היתכנות כלכלית טובה יותר לניהול ותחזוקת הרכוש והתשתיות הקהילתיים

כיום, לאחר שברחבי העולם הנאור חוזרים רבים ומכירים ביתרונות של שיתוף הפעולה הממוסד בין אנשים חופשיים, יש מקום שגם אצלנו נפסיק לשלול אפריורי כל מה שקשור להתאגדות ושיתוף פעולה שכזה ונתחיל לחפש וליצור באופן מסודר את הדרכים לעשות זאת. לתנועה הקיבוצית יכול וצריך להיות מקום חשוב ביותר בהובלת המהלך הזה – הן.ברחבי היישובים הקיבוציים והן ברחבי המרחב הכפרי כולו בישראל.

 

מעברות, ספטמבר 2008

 

 


נכתב בתאריך
16/11/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו